Connect with us

HE

המפתח של אמא

Published

on

אני בדיוק חזרתי מהמשמרת באשדוד, עוד עם תיק הצד על הכתף, כשאמא שלי סיפרה לי שהיא נתנה לאיתן את המפתח לדירה שלי. היא עמדה במטבח שלה, בשכונה ד' הישנה, וחתכה עגבניות לסלט. הרדיו האזורי מלמל משהו על פקקים בכביש 4. עלים של צמח תבלין יבש נשרו מהעציץ שעל אדן החלון.

— מה אמרת? — שאלתי. הקול שלי לא נשבר. הוא פשוט נעלם.

— אל תצעקי, יעל. הוא אח שלך. רצה לעזור לך עם המזגן.

הנחתי את התיק על כסא המטבח. זה היה שבוע אחרי שאיתן עמד בחנייה של הבניין שלי, בחצות, ות�ע אצבע על האינטרקום עד שהשכן מלמטה איים לקרוא למשטרה. הבן שלי בן השש, אורי, התעורר בבהלה ושאל אם זה פורץ. שכרתי את הדירה הזו בדמי מפתח לפני שלוש שנים, ברחוב שמעון הצדיק, ואף אחד לא ידע איפה אני גרה. אמא ידעה. ועכשיו גם איתן.

— אמרתי לך בפירוש, בטלפון, גם בכתב, שהוא לא נכנס אליי.

אמא טפחה את ידיה על הסינר. — הוא רק ניקה את המסננים. עזב אותך, יעל. תמיד את עושה עניין.

צחקתי. זה היה צחוק קצר ויבש, כזה שבוקע כשמשהו נסגר בפנים. ניקה. ככה היא קראה לזה. איתן נכנס לדירה שלי עם מפתח שאני לא נתתי לו, פתח מגירות, אכל מהמקרר, ולקח חזרה את המקדחה שהוא בעצמו גנב מאבא לפני שמת. על השולחן הוא השאיר פתק עם שתי מילים: "סגרתי. תודה."

כשראיתי את הפתק הזה, ישבתי על הרצפה ליד הדלת. לא בכיתי. פשוט ספרתי את נשימות שלי מול המזגן שעבד. הרגשתי שאין לי בית יותר. שלדלת נעולה אין משמעות כשהאנשים שאמורים לשמור עליך מחליטים שהסירוב שלך הוא סתם דרמה.

— זה לא התחיל אתמול, אמא. בגיל עשרים ושלש הוא לקח את החוזה של הדירה הקודמת שלי, חתם על הטופס של הוועד הבית, וצבר חוב של תשע מאות שקל. שילמתי אותם. בגיל עשרים ושמונה הוא "שאל" לי את ה-iPad ומכר אותו בשוק ברוממה. שתקתי. לפני שמונה חודשים הוא לקח לי את כרטיס האשראי מהארנק, משך ארבעת אלפים שמונה מאות שקל, ואת כיסית אותו. שוב.

אמא ניגבה את הידיים במגבת והביטה בי. — את רוצה שאני אבחר בין הילדים שלי?

— אני רוצה שתפסיקי לבחור בו על חשבוני.

— הוא לא הסתדר. הוא נשאר לבד עם שיר אחרי הגירושים. אין לו כלום.

— ולי יש? יש לי אורי, משכנתה קטנה, משמרות כפולות במרפאה. אני מסתדרת כי אין לי ברירה. הוא לא מסתדר כי יש לו אותך.

שתיקה. מהדירה ממול נשמע קול של טלוויזיה גבוה. הכלבה של השכן יללה. אמא נשענה על השיש. לפתע היא נראתה לי קטנה, עם הגב התפוס והשיער האפור שחלקה אותו באמצע וסידרה עם סיכה. פעם אחת, לפני שנים, היא עבדה בקופת חולים. עכשיו כל מה שנשאר לה זה הגמלה של אבא, הדירה הזו, והטלפון לאיתן. לרגע אחד הצטערתי עליה. וכשהצטערתי עליה, הבנתי מה קרה לי כל השנים: תמיד ראיתי את העייפות שלה, את הפצעים של איתן, את החולשות של כולם. רק את הפחד שלי אף אחד לא ראה.

— את רואה רק אותו, אמא. אף פעם לא שאלת אותי איך אני ישנה בלילה.

— הוא לא מה שאת חושבת. הוא פשוט… — היא חיפשה מילה. — הוא תקוע.

— אז שיתקע את עצמו. לא בדירה שלי.

אמא הזדקפה בבת אחת. — עוד מעט תשמחי שלא נתתי לכן להתרסק אחת מהשנייה.

לקחתי את המפתח הרזרבי מהקופסה ליד המקרר והנחתי אותו על השולחן. — לא, אמא. את לא שמת עלינו גג. את קרסת עליי.

יצאתי. ברחוב ריח של בושם זול מאחד הוויטרינות והלחות של אמצע ספטמבר. נשענתי על הפנדה שלי. מהמכולת יצאה שכנה עם שקיות, ילד קטן רץ לפניה עם במבה ביד. ליד הכביש עמד חתול רחוב וביקש תשומת לב. הכל נראה רגיל. ורק אני הרגשתי שאני יתומה מאמא חיה.

באותו ערב החלפתי מנעול. אינסטלטור מקומי, בחור צעיר עם ארגז כלים כבד, עמד בפתח ושאל אם הכול בסדר. אמרתי לו שכן. שילמתי לו שלוש מאות ארבעים שקל במזומן. כשנכנסתי, אורי שאל אותי: — עכשיו דוד איתן לא יוכל להיכנס?

— עכשיו דוד איתן יצטרך לצלצל כמו כולם.

— ואם הוא רוצה משהו?

— שישאל. לא ייקח.

מרים, החברה הכי טובה שלי, נתנה לי ליווי צמוד בטלפון. "את חייבת לעצמך שקט", היא אמרה. "מישהו צריך להתחיל לשמור עלייך, וזו תהיי את."

זה מה שעשיתי. למחרת ניגשתי לתחנת המשטרה ברובע ב'. ישבתי מול שוטר צעיר עם דרגות חדשות, והנחתי על השולחן את כל הניירת: תדפיסי אשראי, צילום מסך של ההתכתבות עם איתן שבה הוא כותב "אני אגיע מתי שבא לי", וקבלה של המנעול החדש. הידיים רעדו כשחתמתי על הטופס.

— יש איומים ישירים? — שאל.

— הוא עמד לי מתחת לבניין וצרח. הבן שלי התעורר. אני לא ישנה עם האור כבוי כבר חודשיים.

הוא רשם משהו במחשב. — פתחנו תיק. אם תהיי צריכה, בקשי צו. קחי תיעוד של הכול.

כשיצאתי, שלחתי לאמא הודעה קצרה: "החלפתי מנעול. אל תתני לו כלום." היא לא ענתה. אחותי אביטל כתבה לי "את משוגעת, את מפוררת את המשפחה." אח שלי הקטן, עומר, כתב "כל הכבוד אבל תיזהרי." לא עניתי לאף אחת.

במשך שלושה שבועות שקט. איתן נעלם. ואז, ביום שישי אחר הצהריים, הדפיקה בדלת.

הצצתי בעינית. איתן. הוא עמד במעיל ג'ינס, פנים אדומים, וזיעה על המצח. מאחוריו הדלת של המעלית נפתחה ונסגרה. הוא נראה כמו שהיה תמיד — גדול, דורשני, מריח מצרות.

— תפתחי, יעל. באתי לדבר, לא לצעוק.

נעמדתי בין הדלת לעץ של המזוזה. אורי שיחק עם לגו בסלון. הצעצועים היו מפוזרים על השטיח. לקחתי את הטלפון, לחצתי על אפליקציית ההקלטה.

— דבר מהדלת, איתן. אין לי מה לפתוח.

הוא לא הרים קול. אבל הנימה נשמעה כמו סכין שנשלפת לאט. — את רוצה לספר לכל העולם מה את עושה לי? את יודעת מה יהיה. אם יבואו לשאול על החוב שלי, אמא תקבל התקף לב. תחליטי.

נשענתי על הדלת. הרגשתי איך העץ לוחץ על עצם הזרוע. — אם יש חוב, תשלם. זו לא הבעיה שלי.

— את לא מבינה. כולכם לא מבינים. אני חי בבית בלי מטבח, אין לי כלום. אמא אמרה שתוותרי לי על המקרר הישן.

— המקרר אזל. סליחה. — אפילו לא ניסיתי להישמע מצטערת.

שתיקה. שמעתי אותו זז. כף יד שטוחה נחתה על הדלת. בום אחד חזק. אורי הרים את הראש ואמר "אבא?" ואז נזכר שאבא באנגליה. חזר ללגו.

— את תשמעי על זה, יעל. את עוד תשלמי. — צעד אחורה. — ואת יודעת מה? אין לך מושג כמה חשכת לי את החיים.

ואז הוא ירד למטה. שמעתי את הדלת של חדר המדרגות נטרקת, ואחר כך את הצעקה שלו מהחנייה: — תפתחי לי! תפתחי או שאני אשבור את השמשה של הפנדה.

ירדתי למטה עם הטלפון ביד, מצלמת וידאו. הפנדה עמדה בשלום. איתן עמד לידה עם לבנה ביד. הוא ראה את הטלפון, עצר, חייך את החיוך הזה שלו, שהראה שיניים אבל לא עיניים.

— יאללה. תתעדי. תוסיפי לי.

— אני מתקשרת למשטרה עכשיו, איתן. תישאר. זה מה שאתה רוצה?

הוא זרק את הלבנה לכיוון הפח. לא פגע. נכנס לרכב שלו, פורד ישנה עם פגוש סדוק, ונסע.

חזרתי הביתה. בדקתי את הדלת. המנעול החדש החזיק. פתחתי את אפליקציית ההקלטה ושמרתי. אחר כך פתחתי את אפליקציית הבנק. ארבעת אלפים ושמונה מאות שקל שאיתן לקח לי פעם — סגרתי את הסיפור הזה. אבל באותו רגע סגרתי עוד משהו. העברתי לאמא שלי חמשת אלפים שקל, בדיוק הסכום שהוא חייב לי. לא כעזרה. כפרידה. כתבתי בהערה: "תשמרי על עצמך. ממני, בלי התחייבות."

זו הייתה הפעם הראשונה ששילמתי מרצוני. זה לא היה כופר. זה היה מחיר. של שחרור. של דלת סגורה. של שקט שיש לו תעודת זהות.

בערב, כשהנחתי את אורי לישון, הטלפון שלי צפצף. הודעה מאמא: "קיבלתי. אני לא מבינה." כתבתי: "אני יודעת." וחסמתי את המספר.

המנעול עדיין חדש. הדירה עדיין שלי. איתן ניסה להתקשר מחדש, מאתיים שלוש עשרה שיחות, ואז התייאש. במשטרה שלחו לו הזמנה לשיחה. הוא שתק.

חודש אחר כך עמדתי במרפסת, כמו כל ערב, עם כוס קפה שחור. למטה, ברחוב, חתול הרחוב ליקק מכסה של קוטג'. מכונית חלפה בנגיעה והאורות שלה שטפו את הקיר. אורי צעק מתוך החדר: "אמא, חסר לי לבן!" וצחקתי.

וזהו. אף אחד לא דפק בדלת.

Click to comment

Leave a Reply

Ваша e-mail адреса не оприлюднюватиметься. Обов’язкові поля позначені *

двадцять − 1 =

Також цікаво:

ВСІ ПРАВА НА МАТЕРІАЛИ РОЗМІЩЕНІ НА САЙТІ ІЗ ПОСИЛАННЯМ НА ЗОВНІШНІ ДЖЕРЕЛА НАЛЕЖАТЬ ЇХНІМ АВТОРАМ.