Connect with us

HE

הצומת שאבא שלי קשר בהר החרמון

Published

on

אני יוכבד, ואני זאת שסיפרתי לכולם שאבא שלי מת גיבור. אז שידעו — זה נכון. אבל אני צריכה גם לספר את מה שלא ספרתי לאף אחד, כי אני זאת שהייתה שם ברגע שהמסוק ירד. אני זאת שראתה את הכלב מזיז את הזנב, פעם אחת, לפני שכולם התחילו לצלם.

אבא שלי, בני כהן, היה מדריך הרים בצפת שלושים ואחת שנה. מהצוות שמחפש אנשים כשההרים בולעים אותם. הוא לא היה איש של מילים גדולות. פעם שאלתי אותו למה הוא בכלל ממשיך לצאת לחיפושים בגיל שישים ושתיים, והוא ענה לי משהו כמו "מישהו צריך לדעת לקשור צומת שלא נפתח". זהו. זו הייתה כל התשובה.

זה קרה בינואר, בקטע התלול שמצפון להר החרמון, שבו יש אזור סקי מאולתר שהקימו כמה חברות פרטיות בלי אישור מסודר, ואף אחד באמת לא בדק את השלגים לפני שקבוצת עובדי תחזוקה יצאה למעלה. הייתה סופה שלא היו לה חדשות בכלל — לא בגלי צה"ל, לא באפליקציה של השירות המטאורולוגי. אבא ועוד שני חברים מהצוות, אריאל ומשה, הוצאו לחפש שלושה עובדים שנתקעו סמוך למגדל תצפית ישן. איתם היה הכלב — קודיאק, מלמוט אלסקני בן שלוש עשרה שגדל בבית המשפחה ברמת הגולן והיה יותר בן משפחה מכלב עבודה.

מה שקרה שם למעלה נודע לנו רק בשברים. מפולת שלגים ראשונה פגעה בקבוצה, הרסה את הרכבים השטח, ואבא ואריאל ומשה נאלצו להתחפר במזחלת חילוץ מפלסטיק כתום עם קודיאק צמוד אליהם. הם שרדו שם קרוב ליומיים. יש לי את זה מהחקירה: הפצת מנות אוכל, הדלקת פצצות תאורה, שיתוף במים. ואז השלג הזדעזע שוב.

ומה שקרה אז — זה מה שאני יודעת מהצומת, לא ממה שספרו לי.

אבא שלי הבין שמפולת נוספת בדרך. שאין להם זמן לקחת את קודיאק איתם ברכיבה על השלג הרך שהתחיל להחליק. אז הוא ירד על הברכיים, לקח את החבל של הרתמה — אותו חבל שהוא לימד אותי לקשור כשהייתי בת עשר, בסלון הבית שלנו ברמת הגולן, על רצפת אריחים קרירה — ועשה בו צומת שמונה כפול. פעם אמר לי: "צומת שמונה זה לא בשביל להראות. זה בשביל שהחבל יישאר קשור גם כשידיים רועדות". הוא כרך אותו על החזה של קודיאק, לא הדוק מדי, בדיוק כמו שצריך. סגר את המזחלת. דחף פנימה, לצד הכלב, את שארית מנת החירום שנשארה לו בכיס המעיל — חבילת קרקרים ותרכיז חלבון שלא הספיק לפתוח. שם עליו את השמיכה התרמית שהייתה בבסיס, זו הכסופה שקיפלנו איתה תיקים כל חורף.

ואז הוא הלך אל הלובן.

חמישה עשר יום עברו. אני זוכרת בדיוק חמישה עשר, כי חגגתי יום הולדת בלי לחגוג באמצע החיפושים, עוגה נשארה בסיר במקרר ולא נגעתי בה. המסוק כבר עמד לחזור לבסיס בגלל דלק, כשהטייס ראה כתם כתום מתחת לשכבת שלג של כשלושים סנטימטר. חשבתי שזה סוף. שאנחנו נמצא רק שקט.

אבל מהמזחלת בקע קול חבטה איטית — לא נביחה, לא יללה. זנב מכה על פלסטיק. קודיאק היה שם, כפות רגליו סדוקות ומדממות, קרח דבוק סביב הפרצוף, נשימה שטוחה, שקית הקרקרים הריקה תחוב לצידו. אבל חי. שלוש עשרה שנה, מוגן ברתמה שאבא קשר לו ברגע שהוא כבר ידע שהוא לא חוזר.

אני הגעתי לבסיס החילוץ בעפולה יומיים אחרי. מישהו הראה לי תמונה של המזחלת בטלפון שלו לפני שהספיק להבין שזה אבא שלי שם. ראיתי את הצומת בתמונה, לפני שראיתי את הפנים של קודיאק. וידעתי. פשוט ידעתי, כמו שיודעים כתב יד.

לקחתי את קודיאק לביתי בקצרין. וטרינרית מבית חולים לבעלי חיים בקריית שמונה טיפלה בכפות שלו שמונה שבועות, עד שהוא הצליח ללכת בלי לצלוע. פעם, כשהדלת נפתחה, הוא הרים את הראש בבת אחת וחיכה — כאילו שלושה גברים היו עומדים להיכנס יחד, בבגדי הרים מכוסי קרח, כמו בכל חזרה אחרת מהשנים שקדמו. הם לא נכנסו. אף פעם לא נכנסו.

הרתמה הכתומה נשארה בארון שלי חמישה חודשים לפני שהחלטתי מה לעשות איתה. הצומת נשאר קשור. אף פעם לא פתחתי אותו, אפילו לא כדי לבדוק אם הוא בסדר.

ואז, בחודש שעבר, פנה אליי עורך דין ממשרד בחיפה שמטפל בעיזבון של אבא. הוא הודיע לי שאבא, שנה לפני שמת, כתב צוואה נפרדת שלא סיפר לי עליה — הוא הותיר את מכולת הציוד שלו, החבלים, הרתמות, קסדות, ציוד הרים ששווה בסביבות שמונים וחמישה אלף שקל, לעמותת חיפוש והצלה שאתה עבד בה שלושים ואחת שנה, ולא לי. הבנתי את זה כרגע נוסף שהוא בחר להגן על מישהו — הפעם לא כלב, אלא צוות שלם שממשיך לצאת להרים.

חתמתי על מסירת הציוד באותו שבוע. לא היססתי. יש לי דף אחד שנשאר לי ממנו — לא תמונה, לא מכתב. דף אחד עם רישום ידני של קשרים, שהוא כתב בשבילי כשהייתי בת שתים־עשרה, "כדי שתדעי לקשור את זה בלי לחשוב". שמונה, בולין, קלגש חצי. שמרתי את הדף בתוך התיק של הרתמה הכתומה, שם הוא נשאר.

קודיאק ישן על השטיח מתחת לתמונה של אבא, בבית שלי בקצרין, עם החלון פונה להרי הגולן שהוא כבר לא יטייל בהם. הרתמה תלויה על הקיר, מעל האח, בדיוק כמו שהיא נמצאה, הצומת שלה עדיין סגור. לפעמים אני נכנסת לסלון בלילה, רק כדי לראות את שניהם שם — הכלב הישן והחבל הקשור — ויוצאת בלי להדליק אור.

Click to comment

Leave a Reply

Ваша e-mail адреса не оприлюднюватиметься. Обов’язкові поля позначені *

5 × 3 =

Також цікаво:

EN27 хвилин ago

The $14,200 Lien My Mother Hid Behind the Toaster on Woodmont Avenue

My mother called me eleven times the week before she collapsed in the Kroger parking lot on Woodman Drive, and...

EN1 годину ago

The Window I Broke for Biscuit Cost Me $612

Two days after I pulled a Pomeranian out of a locked Durango, I got a certified letter from the car's...

EN4 години ago

The Last Porch Light on Willow Creek Road

Ruth Ann Calloway hadn't planned on going to the shelter that Tuesday. She'd only stopped by the Bradenton Feed &...

Storie di vita5 години ago

Qualche tempo fa, un mercoledì mattina, mi svegliai con mille pensieri per la testa

☕ Buongiorno e buon mercoledì! A volte basta un piccolo gesto per trasformare una giornata qualunque in un ricordo prezioso....

IT7 години ago

Il campanello che Teresa si è regalata da sola

Ho settantaquattro anni e vivo da sola in un appartamento di tre stanze a Bologna, secondo piano, balcone su via...

Storie di vita10 години ago

Mio figlio mi ha comunicato la sua decisione durante il pranzo della domenica, senza nemmeno chiedermi se fossi d’accordo.

«Mamma, io e Federica abbiamo deciso di trasferirci da voi. Così sarà più comodo per tutti!» Mio figlio mi ha...

Storie di vita10 години ago

Sono vedova da sei anni e lavoro come commessa in un supermercato vicino a Parma

«Mamma, perché non hai preparato niente per Serena? Lo sai che a quest’ora ha fame!» Mi ha rimproverata mio figlio...

IT11 години ago

Il mutuo di mia sorella e il prelievo che non ho più fatto

Mia moglie mi ha tolto la fiducia con un gesto che non ho visto arrivare, e io ancora adesso, alle...

ВСІ ПРАВА НА МАТЕРІАЛИ РОЗМІЩЕНІ НА САЙТІ ІЗ ПОСИЛАННЯМ НА ЗОВНІШНІ ДЖЕРЕЛА НАЛЕЖАТЬ ЇХНІМ АВТОРАМ.