Connect with us

HE

המעגל של נורית — ארבע נשים, לא יותר

Published

on

בחורף שעבר פגשתי את נורית לראשונה. זה היה בערב שישי, בחנות הקטנה שלה ברחוב אלנבי בתל אביב, ממש לפני הסגירה. היא סידרה תכשיטים עתיקים בויטרינה מזכוכית עבה, ואני חיכיתי בתור עם שרשרת של סבתא שלי שביקשה תיקון. גשם דפק על החלון, הרדיו ניגן שיר ישן של אריק איינשטיין, והיא לא הרימה את הראש לרגע. עבדה בפינצטה, חרוז אחרי חרוז, כאילו אין עולם בחוץ.

כשהגיע תורי, היא הביטה בי לרגע מעל המשקפיים ואמרה: «תשאירי לי את זה, תחזרי ביום שלישי». בלי שאלות. חשבתי שזאת אשה קרה. רק אחר כך למדתי כמה טעיתי.

החנות שלה לא היתה סתם חנות. מי שנכנס לשם קיבל שתיקה שנמשכה לפעמים עשר דקות, ואז — אם התמזל מזלך — שאלה אחת בלבד. נורית מיעטה בדיבורים. השמועה בשכונה אמרה שהיא הגיעה לפני אחת־עשרה שנה מירושלים, אחרי גירושים מכוערים, ופתחה את המקום הזה בלי שום שותף. איש לא ידע איך הצליחה לשרוד ברחוב שהחליף חנויות כל עונה. אבל היא שרדה. ובאותו יום שלישי, כשהחזירה לי את השרשרת, היא גם הוציאה מהמגירה קופסה קטנה עם ורד מיובש על המכסה ואמרה: «סבתא שלך היתה גרה בפלורנטין, נכון? הכרתי אותה. היא קנתה אצלי פעם סיכה».

ככה זה התחיל. בלי החלטה מודעת, מצאתי את עצמי נשארת בשבתות לשתות תה נענע מאחורי הדלפק. נורית לא שאלה מה אני עושה בחיים, מי ההורים שלי, למה אני לבד. היא פשוט היתה שם. וככה הבנתי שאני חלק ממשהו קטן מאוד — חלק ממעגל של ארבע נשים שהכירו אותה שנים. כולן נשים שלא רואים בדרך־כלל, נשים שעוברות לידך ברחוב בלי שתבחין בהן.

שירלי, שעבדה כטבחית באולם אירועים בבת ים והיתה באה בימי ראשון עם קופסת אוכל ביתי. דבורה, אלמנה בת שמונים ושתיים מהדירה מעל החנות, שהיתה יורדת לומר רק: «מחר יש אזעקת גשם, סגרי מוקדם». וורד, שהיתה מגיעה פעם בחודש מכפר סבא, יושבת שעה מול הויטרינה, שותקת, ואז אומרת: «תודה, נורית», והולכת.

בהתחלה לא הבנתי את המשחק. חשבתי שהן פשוט בודדות. חשבתי שנורית מחזיקה אותן קרוב כי אין לה מישהו אחר. טעיתי. היא לא החזיקה אף אחת. היא פשוט לא סגרה את הדלת.

הסוד התחיל להתבהר רק באותו ערב נורא, כשנכנסה לחנות אשה אחת ששינתה הכל. קראו לה מיכל. שירלי לחשה לי פעם, הרבה לפני אותו ערב, שמיכל היתה פעם החמישית במעגל — לפני שאני הצטרפתי. שמיכל היתה מגיעה כל יום שני, במשך שנתיים, עד שבתה הצעירה, נועה, התחילה גם היא לבוא לחנות, לשבת עם נורית שעות, מספרת לה דברים שלא סיפרה לאמא שלה. ואז יום אחד נועה עברה דירה, ניתקה קשר עם מיכל לגמרי, ואמרה לה בטלפון האחרון ביניהן: "נורית מבינה אותי יותר ממך". מיכל לא סלחה לנורית על זה מעולם. היא היתה בטוחה שנורית "לקחה" לה את הבת, שהחנות הזאת היא מכונה שגונבת נשים ממשפחותיהן.

באותו ערב היא הגיעה עם תיק שחור שסחבה בשתי ידיים כמו אבן. מזג האוויר בחוץ היה סוער, ומשהו באוויר הרגיש לא בסדר. מיכל נעמדה מול הדלפק, טרקה את התיק על הזכוכית ואמרה: «אני יודעת מה עשית לנועה. כולם ידעו, נורית. אני רק באתי להגיד לך שהפעם נגמר לך המזל. את הורסת נשים, את יודעת את זה? את בונה להן עולם קטן וסגור, והן נחנקות שם. אין להן אף אחד חוץ ממך. ואת אוהבת את זה».

נורית הרימה אליה את העיניים. היה שקט כזה ששמעתי את המקרר מזמזם מאחור. ואז היא ענתה בשלווה שקשה לתאר: «נועה לא ברחה ממך אליי, מיכל. היא ברחה ממך אל מקום שהיה שקט. אם היית שואלת אותה למה, במקום להאשים אותי, אולי היא היתה חוזרת». מיכל עמדה שם רגע ארוך, שיחקה ברוכסן של התיק, ואז זרקה משפט אחרון: «את עוד תשלמי על זה». והלכה. הדלת נטרקה חזק, הפעמון צלצל צליל חלש, ואחר כך נשבר.

שבועיים אחר כך הבנתי שאנחנו כבר לא ארבע. מיכל התחילה לדבר. היא היתה מגיעה לרחוב, עומדת ליד החנות, משוחחת עם בעלת חנות הבגדים הסמוכה, מגלגלת סיפורים בקול רם מספיק כדי שיישמעו. היא הפיצה שהנורית "שולטת" בנשים, שהיא "מרחיקה אותן ממשפחה", שהיא "לא נותנת לאף אחת לצאת מהמעגל שלה". בעלי חנויות התחילו להתלחש. שירלי שמעה על כך במטבח של האולם, וחזרה השמועה אל העולם הקטן שלנו.

זה היה החלק המפחיד. ראיתי איך נורית לא עשתה דבר. לא הכחישה, לא הסבירה, לא נלחמה. היא סידרה תכשיטים. היא תיקנה שרשרת שבורה. היא השקתה את העציץ שעל אדן החלון. וכל השמועות עברו לידה כמו רוח.

אבל בתוך התוכה, כך הבנתי מאוחר יותר, היא הפעילה משהו אחר לגמרי. היא התקשרה ללשכת רואה חשבון בפתח תקווה. היא ביקשה משירלי ומדבורה ומוורד להגיע לערב אחד, ובאותו ערב, באמת, מה קרה שם — זה סיפור בפני עצמו.

עכשיו אני יכולה לספר על זה. ישבנו למעלה בדירה של דבורה, מטבח קטן עם נורת ניאון מהבהבת, ונורית פתחה קופסת ברזל ישנה. בפנים היו ניירות. שירלי השתתקה. דבורה לקחה את המשקפיים מהשולחן.

נורית דיברה בלי דרמות: «החנות לא היתה רק מקום עבודה. אתן יודעות את זה. היא היתה בית. מיכל חושבת שאני משתלטת על נשים, שאני חומדת אותן כמו שחומדים חפץ. היא לא תפסיק לספר את הסיפור הזה כל עוד יש לי חנות שאפשר להצביע עליה ולומר "זה המקום שהיא שולטת בו". אז לא יהיה מקום. לכן החלטתי משהו». היא העבירה אלינו מכתב. במכתב היתה הודעה על כך שהחנות תיסגר בסוף החודש, ושכל תכולתה — הויטרינות, התכשיטים, אפילו הקופה הקטנה מעץ — תינתן במתנה לנשים אחרות. לא לנו. נשים אחרות, שאיש מאיתנו לא מכיר. רשימה של עמותות ומחלקות רווחה.

שירלי התחילה לבכות. דבורה הניחה את המכתב על השולחן ואמרה: «את משתגעת? זה כל מה שיש לך». וורד הביטה בנורית בתדהמה. אבל נורית ענתה, בקול נמוך שלא הרים טון: «אם אין דבר להשתלט עליו, אין דבר שאפשר להאשים אותי בו. שמיכל תספר לכל העיר שאני שולטת בנשים — על מה בדיוק? על ויטרינה ריקה? שכל אחת תיקח מהחנות מה שהיא רוצה. אני מתחילה מחר».

וכך היה. ביום ראשון בבוקר נתלתה מודעה על דלת הזכוכית: «החנות נסגרת. הכל ניתן במתנה». מיכל עמדה מול המודעה חמש דקות עם הטלפון ביד. היא צילמה. אחר כך שלחה הודעה לכמה נשים. אבל זה לא עזר. כי באותו בוקר, אחת־עשרה נשים, רובן מבוגרות, נכנסו לחנות, כל אחת עם פתק ממשרד הרווחה או ממועדון קשישים, וכל אחת מהן יצאה עם משהו ביד. שרשרת, טבעת, מנורה קטנה, אפילו אחד השעונים הישנים שנשארו. נורית עמדה מאחורי הדלפק וחילקה, פריט אחרי פריט, בלי חשבון ובלי קופה. הקופה נשארה ריקה ופתוחה.

מיכל חזרה שבוע לאחר מכן. ניסתה להיכנס. הדלת היתה נעולה. היא הצמידה יד אל הזכוכית, הסתכלה פנימה. המדפים היו ריקים, הויטרינות מכוסות בד לבן, והשלט של החנות הוסר. לא נשאר שם כלום שאפשר להצביע עליו. היא הורידה את היד מהזכוכית לאט, הביטה עוד רגע במדפים הריקים, ואז פנתה ללכת, בלי לחכות לתשובה שאיש לא היה נותן לה.

מה שהיה אחר כך ידעתי רק אחרי חודשים. נורית עברה לגור בקיבוץ קטן בצפון, ליד הגבול הלבנוני. היא לא סיפרה לאף אחד לפני שעזבה. היא השאירה לדבורה כרטיס ביקור של עורך דין וסכום כסף קטן לתשלום חשבונות המים והחשמל של הדירה שמעל החנות הנטושה. שמונה־עשר אלף שקל, כך אמרו, לשלוש שנים מראש. כשהודיעו לדבורה, היא התיישבה על הכיסא מול החלון וחיבתה את הכרטיס בין האצבעות שוב ושוב, בלי לומר מילה.

ושלוש שנים עברו מאז. באביב האחרון קיבלתי גלויה בלי חותמת זיהוי. עליה שורה אחת, כתובה בעט שחור: «נועה חזרה אליי בשבוע שעבר. אמרתי לה ללכת הביתה ולדבר עם אמא שלה. את יודעת למי לתת את זה». לא היה שם שם, אבל היה חותם של דואר קיבוצי קטן בצפון, וקצה המכתב היה מלוכלך באדמה יבשה.

באותו ערב הלכתי ברחוב אלנבי, אל הכתובת של מיכל שדבורה נתנה לי פעם "ליתר ביטחון". דלתה נפתחה כחצי טפח. הראיתי לה את הגלויה. היא קראה אותה פעמיים, בלי לקחת אותה מהיד שלי, ואז נשענה על מזוזת הדלת רגע ארוך. לא אמרה תודה. רק שאלה: «איפה היא עכשיו?» ונתתי לה את הכתובת שהיתה כתובה על גב הפתק, מתחת לחותמת.

החנות ברחוב אלנבי עדיין עומדת ריקה. עברתי שם באותו לילה. הזכוכית מלוכלכת, השלט העירוני מתקלף בפינה אחת, ומתחתיו נשאר רק כתם דהוי בצורת אותיות שכבר אי אפשר לקרוא. עמדתי שם רגע, הריח הרטוב של הרחוב אחרי הגשם, ואז המשכתי ללכת.

Click to comment

Leave a Reply

Ваша e-mail адреса не оприлюднюватиметься. Обов’язкові поля позначені *

11 − 6 =

Також цікаво:

EN20 хвилин ago

The Bell Tower Cat Staunton Refused to Evict

The ladder truck from Staunton Fire Company No. 1 pulled up to Trinity Lutheran on a Tuesday morning in May,...

EN7 години ago

The $2,150 Lease Simone Broke to Meet a Man She Knew Only From TV

I've worked the Frontier counter at Gate C14 in Denver International for eleven years, and my shift ends at three,...

EN12 години ago

My Husband Told His Boss I Had a Breakdown. His Boss Remembered the Night I Saved His Son.

Mariana Torres had the dining table set for three, but Dennis Carver told her to make sure it looked like...

Storie di vita13 години ago

A otto minuti dal treno, la costrinsero a salire su un SUV nero

«Sua figlia non sarebbe una bambina vera?» ripeté l’uomo dalla barba folta. Poi si voltò verso l’autista: «Chiudi le portiere....

Storie di vita14 години ago

Il rispetto non si insegna alzando la voce

❤️ Il rispetto non si insegna alzando la voce. Si insegna con il modo in cui trattiamo le persone quando...

Storie di vita14 години ago

Mio figlio non sa ancora quale strada scegliere nella vita. E io, da mamma, vorrei aiutarlo senza decidere al posto suo.

Mio figlio non sa ancora quale strada scegliere nella vita. E io, da mamma, vorrei aiutarlo senza decidere al posto...

EN15 години ago

The Weight She Carried Alone

Danielle Ferris counted the ceiling tiles above her hospital bed in Portland, Oregon, twice before a nurse came back to...

Storie di vita17 години ago

Al brindisi per il suo compleanno, mio padre ci presentò una sorella di cui ignoravamo l’esistenza. Mia madre lo sapeva già

«Mio padre ci aveva nascosto una sorella per ventisei anni. Ma quando lei tirò fuori il telefono, scoprimmo che non...

ВСІ ПРАВА НА МАТЕРІАЛИ РОЗМІЩЕНІ НА САЙТІ ІЗ ПОСИЛАННЯМ НА ЗОВНІШНІ ДЖЕРЕЛА НАЛЕЖАТЬ ЇХНІМ АВТОРАМ.