HE
הדרך שלא בחרתי
עומר בן־חמו עבד תשע שנים כמדריך טיולים בשמורת החרמון, ואת הסיפור הזה הוא סיפר רק פעם אחת, בערב חורפי, לקבוצת נוער בסיכון שהביאו אליו מעמותה בקריית שמונה. הוא לא סיפר אותו כמשל. הוא סיפר אותו כי זה מה שקרה לו, ממש, בגיל עשרים ושתיים, כשעוד היה בחור צעיר וטיפש שחשב שהוא יודע הכול.
זה היה בסתיו, בטיול חמישה ימים ביער עמק הצבעים, קבוצה של חמישה חברים מהצבא שהחליטו לחגוג שחרור. עומר, שהיה הכי בטוח בעצמו מכולם, הוא זה שהוביל אותם — ואיבד אותם. פשוט ככה. מפה נרטבה בגשם, מצפן התקלקל, והם מצאו את עצמם בשעה ארבע ורבע אחר הצהריים עומדים בפרשת דרכים בלי מושג לאן ללכת, כשהחשיכה כבר מתחילה לזחול בין העצים.
"אני הולך שמאלה," אמר יונתן, הכי גדול בחבורה, טכנאי מיזוג אוויר מעכו. "יש לי הרגשה." אף אחד לא שאל אותו הרגשה ממה. הוא פשוט התחיל ללכת, עם התרמיל על הכתף אחת.
"אני ימינה," אמר דניאל, שלמד הנדסאי חשמל וחיפש בכל דבר איזו לוגיקה. "קוראים לזה 'הדרך הנכונה' לא סתם." הוא צחק על הבדיחה הגרועה של עצמו, אף אחד לא צחק איתו.
"אני חוזר על העקבות," אמרה מאיה, החברה היחידה בקבוצה. "מפה נכנסנו. מפה אני יוצאת." היא כבר הורידה את הצעיף מהצוואר.
"אני ממשיך קדימה," אמר רועי, הכי חסר סבלנות מכולם. "יער לא נמשך לנצח. בסוף הוא ייגמר."
עומר לא הלך לאף כיוון. הוא הביט בעץ האלון הגבוה שעמד קצת מרוחק, זה שהצמרת שלו בקעה מעל שאר החורש, ואמר: "אתם טועים. תנו לי דקה." איש לא חיכה. עד שהוא הגיע לענפים הראשונים הם כבר התפזרו לארבעה כיוונים, והנעליים שלו — אדידס ישנות שכבר קרעו בבוהן — החליקו פעמיים על הקליפה הרטובה לפני שתפס אחיזה.
מלמעלה, מגובה של קומה שלישית בערך, כבר לא ראה אף אחד מהם. השעה הייתה חמש פחות רבע. הוא ראה, בבירור מפתיע, קו חשמל רחוק שרץ מזרחה. הוא ידע לאן ללכת. בכיס המכנסיים שלו היו עשרים ושתיים שקלים, בדיוק כמו הגיל שלו, וזה הצחיק אותו שם, לבד על הענף, בקור שכבר התחיל לנשוך. ישב רגע, ספר את המטבעות בלי סיבה, והרגיש שהוא היחיד שראה נכון. שהוא לא רץ בפזיזות כמו כולם.
טעה.
בזיהוי הכיוון הוא צדק — ירד וירד בדיוק לפי מה שראה, ואחרי שעתיים וחצי הגיע לכביש עפר, ומשם טרמפ עם נהג משאית שהעביר לו סיגריה בלי לשאול שאלות, עד קריית שמונה. אבל טעה בזה שחשב שהוא היחיד שפתר משהו.
***
בכנס מדריכי טיולים בטבריה, כמעט שנה אחרי הערב ההוא בקריית שמונה, עומר נתקל בדניאל בתור המזנון. לא ראה אותו כמעט עשור.
"אתה זוכר את הלילה ההוא?" דניאל צחק, אותו צחוק גרוע כמו אז. "אני עוד זוכר את השם של הבן זונה שגנב לי את השעון." הוא הוציא טלפון, הראה לעומר הודעת ווטסאפ: *"מגיע היום בשש, תשמור לי מקום קדימה — שי."*
"שי?" עומר לא הבין.
"הנער מהיער. הוא מדריך אצלי במרכז בעפולה כבר שנה. בא לכנס בתור צוות." דניאל הכניס את הטלפון לכיס. "אתה יודע שהוא בכלל לא רצה לגנוב כלום? הבן אדם פשוט ברח מהבית שבוע לפני זה."
עומר לא ידע את זה. הוא תמיד חשב שהסיפור של דניאל נגמר בבוקר שהוא יצא מהיער.
"ומאיה?" שאל עומר. "שמעת ממנה?"
"שלחה לי תמונה מהשביל. יש שם עכשיו שלט של רשות הטבע והגנים. כתוב 'מסלול הצעיף האדום'." דניאל משך בכתפיים. "היא אומרת שהיא לא ביקשה שיקראו לזה ככה."
מישהו קרא לעומר משם, קול מוכר. הוא הסתובב — יונתן, עם זקן שלא היה לו פעם, מנופף מרחוק ליד שולחן עם חוברות. "יש לי רשימת המתנה של שמונה חודשים לקורס," צעק יונתן במקום שלום. "תגיד לי איך זה קרה בכלל."
עומר לא ענה. הביט בהם — דניאל עם הטלפון עדיין ביד, יונתן עם החוברות, ובפינה, ליד דוכן של הטכניון, מישהו שנראה כמו רועי מתווכח עם מרצה על צמח כלשהו במסך מקרן.
הוא לא ראה את שי באותו ערב. אבל דניאל אמר לו שהוא יגיע בשש, וחיכה, עם שתי כוסות קפה על השולחן, אחת בשבילו ואחת סתם, כי ככה הרגיש נכון.
![]()















