החתונה שרשם המכולת ארגן בארבעה ימים

יואב בן תשע-עשרה כשהרופאה במרכז הרפואי "איכילוב" הזמינה אותו ואת אמו לחדר הקטן ליד המעבדה, זה שבו אף פעם לא מספרים חדשות טובות. הגידול שחזר פעמיים כבר, חזר בפעם השלישית. הפעם המילה "ריפוי" לא עלתה בכלל. מה שעלה היה "שלושה עד חמישה חודשים", ואחר כך שקט ששום מכונה בחדר לא הצליחה למלא.

יואב גדל בבאר שבע, ברחוב צנוע ליד שכונת נווה זאב, בבית עם אמא ואח קטן. מגיל חמש-עשרה עבד אחרי הצהריים במכולת של השכונה, זאת עם השלט הכתום הדהוי ו"בלם צעד" על הרצפה שתמיד נדבק לנעליים בקיץ. שם, בין המדפים של חלב ועם עוד ילד מהתיכון שהיה מחסן לו סיגריות מתחת לדלפק בלי לשאול שאלות, הכיר את מאיה כהן. היא הייתה קונה סוכריות בשקל, אחר כך נשארה לדבר, ואחר כך כבר לא קנתה שום דבר, רק נשארה.

כשחלה בפעם השנייה היא הייתה שם. כשעבר את הכימו הראשון היא הייתה שם. ועכשיו, כשהרופאה סגרה את התיק ואמרה את המספר הזה, היא היתה שם גם.

הם דיברו על חתונה כמו שמדברים על כל דבר שאין לו דחיפות. פעם, כשיהיה כסף. פעם, כשתסתדר הדירה. פעם. מילה שמתאימה לאנשים שיש להם זמן בלי להרהר בו.

יואב הביט בשעון שהמחלה תלתה לו על הקיר ואמר למאיה משפט אחד, בלי דרמה, כשהוא עדיין לבוש בחלוק הניילון הירוק של בית החולים: "למה לחכות?"

הבעיה הייתה פשוטה ואכזרית: חתונה בישראל, אפילו קטנה, דורשת זמן. רבנות, תאריך, אולם, קייטרינג. יואב ומאיה לא היו להם חודשים. היה להם סוף שבוע.

אז קרה דבר שאף אחד מהם לא תכנן. דודה של מאיה, שמנהלת חנות פרחים ברחוב רגר, שמעה על הסיפור מהשכנה וסגרה את הקופה שעתיים מוקדם כדי להביא זר כלה בחינם. בעל הקייטרינג שהיה אמור לספק אוכל לבר מצווה אחר באותו שבוע הזיז את ההזמנה ושלח מגשי חומוס, קבב ופיתות טריות לחצר הבית. הבדרן המקומי שעשה חינות ברכי ילדים הביא רמקולים ונגן שעה שלמה בלי לשאול כסף.

מישהו הביא טבעות. איש אחד, בעל חנות תכשיטים ברחוב הנשיא, אמר רק: "קח, תחזיר לי כשתוכל" – וידע, כמו כולם, שאין לו למי להחזיר.

ביום שישי, ה-29 באפריל 2020, בחצר הבית של אמא של מאיה, בין עציצי הפלפל ולימון שהיא מגדלת כל השנים, יואב ומאיה עמדו מתחת לחופה שהרכיבו שני שכנים ממסגרת ברזל ישנה וסדין לבן. הרב שהגיע היה אותו רב שחיתן את אחותו של יואב שנתיים קודם, והוא בא בלי לשאול תשלום.

לא היה אולם. לא הייתה רשימת מוזמנים של מאתיים איש. היו שלושים אנשים, רוב הדודות בוכות, ואחד מהחברים של יואב מהמכולת שהביא רמקול נייד כי "ככה זה היה בחתונה של אחי". מישהו שם לב שמאיה לבשה שמלה שהגיעה מחנות כלות ברחוב רגר – התפרה כבר לא התאימה בדיוק, אבל זה לא הפריע לאף אחד.

יואב נשבע תחת החופה והיד שלו רעדה, לא מהתרגשות בלבד, אלא כי בוקר לפני כן נתן לו הרופא עירוי שהחליש אותו. מאיה תפסה את היד הזאת וחיזקה אותה כל הטקס, בלי מילים.

החודשים שהרופאים הבטיחו הפכו לשנה. שנה של ארוחות בוקר משותפות עם קפה נמס וחלה ישנה שהם קיצצו לטוסטים. שנה שבה יואב למד לבשל שקשוקה כי זה היה המאכל שעדיין לא עורר בחילה. שנה של טיפולים בין ישיבות ביד שרה ששאלה אם הם צריכים כיסא גלגלים לשאלה, והם ענו שלא, לא עדיין.

שנה שבה הוא היה בעל, לא רק חולה. היא הייתה אישה, לא רק מטפלת.

ואז, ב-4 באפריל 2021, בבית, במיטה שהורכבה בסלון כי המדרגות הפכו קשות מדי, יואב נפטר. מאיה היתה לידו בדיוק כמו שהבטיחה.

הסיפור הזה לא מסתיים בנס. הוא מסתיים בשקט, ואולי בחוזק גדול יותר.

אחרי השבעה, מאיה פתחה תיקיית ניילון כחולה שיואב הכין מבלי שידעה – חוזה פשוט, שני עמודים, שהוא חתם עליו בבית החולים שבוע לפני החתונה, אצל עורך דין שהגיע לחדרו בלי לקחת שכר טרחה מלא. בחוזה כתוב שחלקו בחיסכון שהצטבר מהעבודה במכולת – שמונה עשר אלף שקל, לא הרבה, אבל כל שקל ממנו – עובר למאיה, ולא לאף אחד אחר. מאיה סגרה את התיקייה, החזירה אותה לארון, והלכה לבנק לפתוח חשבון חיסכון בשם שניהם, כמו שהוא רצם.

חלפה שנה. מאיה עדיין עובדת במכולת, מאחורי אותו דלפק. הדודה שהביאה את הפרחים נפטרה בחורף שעבר, ובהלוויה שלה מאיה עמדה בצד אחד, בעל חנות התכשיטים בצד השני, ושניהם ידעו בלי לדבר על זה שהם חלק מאותו סיפור. על קיר המכולת, מעל הקופה, תלויה עד היום תמונה קטנה, בלי מסגרת – יואב מתחת לחופה, היד רועדת, מאיה אוחזת בה.