המשכנתא על שם הבן: איך אבא ואמא מבאר שבע קנו ג’יפ ותקעו אותו בחוב של מאה ותשעים אלף שקל

השיחה מהבנק תפסה את נדב באמצע ישיבת תקציב רבעונית במשרד בתל אביב. הוא כבר יצא למסדרון עם הטלפון צמוד לאוזן, חושב שזה עוד נציג שמנסה למכור לו ביטוח חיים. הקול בצד השני היה יבש ועסקי: "נדב כהן? מדברים מהמחלקה המשפטית של הבנק. שלושה תשלומים לא הופקדו על ההלוואה לרכב. הפיגור עומד על מאה ותשעים אלף שקל כולל קנסות. התיק הועבר להוצאה לפועל, ואנחנו עומדים לעקל את החשבונות שלך".

נדב לא קנה רכב מעולם. הוא גר בתל אביב בלי מכונית, נוסע לעבודה על אופניים חשמליים ומזמין גט כשצריך. הוא ביקש מהנציג לחזור על השם והסכום, בטוח שמדובר בטעות, אולי מישהו אחר בשם דומה. הנציג קרא לו את מספר תעודת הזהות שלו, מילה במילה נכון.

נדב לקח יום חופש ונסע הביתה לבאר שבע. באוטובוס, כשהנוף המדברי מחליף את בנייני הזכוכית, הוא פתח את אתר "רשם ההוצאה לפועל" בנייד וחיפש את שמו. התוצאה עלתה מיד: תיק פתוח, עיקול על חשבונות בנק, דרישה לגבות חוב על הלוואה לרכישת ג'יפ שברון חדש.

כשהגיע לבית הוריו ברחוב הרצל, הריח שקיבל אותו במסדרון היה של מרק עוף — יום שישי, כמו תמיד. באמצע הסלון, על השולחן הזכוכית, מונח רישיון רכב חדש על שם ג'יפ שברון טראקס. אביו, יעקב, ישב על הספה מול הטלוויזיה עם כוס תה, ובלי לקום אמר: "הגעת. יופי. יש לך זמן לבוא לראות אותה בחניה?"

אמו, רחל, לא הפסיקה לקלף גזר ליד הכיור. "נדב, אל תעשה סצנה. עשינו הלוואה על שמך, אתה בן שלנו. בבנק אמרו שעם הפנסיה שלנו אין סיכוי לאשר, ולך יש משכורת קבועה, תלוש מסודר. מגיע לנו קצת נחת בזקנה, לא? לנסוע לים בלי להתחנן לטרמפים."

נדב עמד בפתח המטבח והבין לאט לאט מה קרה. לפני שנתיים, כשיצא לשליחות עבודה של תשע חודשים בברלין, הוא חתם ייפוי כוח נוטריוני לאביו — כדי שיוכל לטפל בשמו במגרש ריק שירש מהסבא בנגב, למכור אותו אם תבוא הזדמנות טובה. ייפוי הכוח בתוקף לעוד שנה. אביו לקח את המסמך, את תעודת הזהות המצולמת ששמורה במגירה בבית, ופנה לסוכנות רכב בעיר עם שירות מימון מהיר מול חברת ליסינג שלא מקפידה על אימות פיזי של הלווה.

"אתם בכלל מבינים מה עשיתם?" קולו של נדב נשבר. "התשלום החודשי שם למעלה מאלפיים שקל! יש לי הפקדה למשכנתא בעוד שבועיים, ועכשיו כל החשבונות שלי חסומים בגללכם!"

"תחכה עם הדירה שלך", קטע אותו יעקב, קם מהספה בכבדות. "גידלנו אותך, האכלנו, שילמנו לך על התואר. עכשיו התור שלך לעזור. את המקדמה — חמישים אלף שקל — שילמנו מהחסכונות שלנו. את השאר תשלם אתה. הרכב רשום עלייך, זה בפועל שלך, תגיד תודה."

נדב נסע לסניף הבנק בבאר שבע ודרש לבטל את העסקה. עורך הדין של הבנק פרש ידיים: "החוזה נחתם על בסיס ייפוי כוח נוטריוני בתוקף, שכולל מפורשות סמכות לביצוע עסקאות פיננסיות בשמך. מבחינה חוקית אתה הלווה החוקי. אפשר לשלם, או להגיש תלונה במשטרה על מרמה — אבל זה יפתח תיק פלילי נגד ההורים שלך."

בכיכר ליד הבנק נדב ישב על ספסל וקיבל הודעה מהיזם של פרויקט המגורים: ההזמנה בוטלה, מישהו אחר תפס את התור. באותו רגע התקשרה אחותו הצעירה, מיכל. הוא ציפה לתמיכה. במקום זה שמע: "נדב, אם תעשה בלגן או תתלונן במשטרה על אמא ואבא, אנחנו לא משפחה יותר. אבא נסע כל החיים על פיאט ישן, זו החלום האחרון שלו. תשלם שנתיים, לא תיגמר לך המשכורת. למה לבייש את המשפחה בשכונה?"

נדב שכר עורך דין פרטי בתל אביב. במקום הליך משפטי ארוך מול הבנק, שהיה נמשך שנים בלי ודאות, העורך דין הציע מהלך פשוט: הרכב רשום על שמו של נדב, ההלוואה על שמו — כלומר הוא הבעלים החוקי היחיד, ורק הוא רשאי לקבל החלטות לגביו.

בשבת בבוקר, כשההורים נסעו לשוק בעיר העתיקה של באר שבע, נדב הזמין חברת גרר. הוא לקח את המפתחות והצרור השני של הטפסים מהמגירה בסלון בטענה שהוא "רוצה לבדוק את החוזה בעצמו". השכנים ברחוב הרצל עמדו בפתחי הבתים והביטו איך הג'יפ החדש עולה על הגרר.

בערב הטלפון של נדב לא הפסיק לצלצל. אביו צעק עד שהקול נשבר: "מה עשית? נגיש תלונה במשטרה! גנבת רכב מתחת לחלון של אבא שלך!"

"תגיש, אבא", ענה נדב. "הרכב רשום עליי. ההלוואה עליי. לקחתי בחזרה רכוש שהבנק דורש ממני עליו כסף. מחר אני מוכר אותו דרך חברת רכישת רכבים. הכסף יכסה את מלוא היתרה, הקנסות, ויסגור את ההלוואה סופית. והמקדמה שלכם — חמישים אלף שקל — תחזור לחשבון שלכם ברגע שהעסקה תיסגר, שקל אחד לא יחסר."

הייתה שתיקה ארוכה בטלפון. אביו לא ציפה שהבן ששנא עימותים משפחתיים יעז לעשות צעד כזה. כל התכנון של ההורים נשען על ההנחה שרגשות אשמה ופחד מתדמית "בן רע" ישתיקו את נדב וישכנעו אותו פשוט לשלם.

"אתה כבר לא הבן שלנו", זרקה רחל בקול קר לתוך הטלפון, אחרי שחטפה אותו מיד יעקב. "שלא תעז לדרוך יותר בבית הזה. למכור את החלום של אבא שלך… איך היד שלך לא רעדה?"

הג'יפ נמכר תוך שלושה ימים לחברת רכישה מהירה. נדב סגר את ההלוואה במלואה, שחרר את העיקול מהחשבונות שלו, וקיבל אישור רשמי מהבנק על סגירת התיק בהוצאה לפועל — מסמך שהדפיס ושמר בתיקייה כחולה על השולחן, לצד קבלת ההעברה הבנקאית של חמישים אלף השקלים שהחזיר להוריו עד השקל האחרון. את הדירה בפרויקט כבר לא הצליח להציל; המקדמה שהובטחה שם הלכה למישהו אחר, והתור נסגר.

מיכל חסמה אותו בוואטסאפ, בפייסבוק, בכל מקום שבו יכלה. השכנים ברחוב הרצל שמעו גרסה אחרת — על "בן חצוף שגזל מההורים הזקנים את השמחה היחידה שלהם" — וזאת הגרסה שהתקבעה בשכונה.

נדב ישב במטבח הקטן של הדירה השכורה שלו בתל אביב, התיקייה הכחולה עדיין פתוחה על השולחן מול הקומקום. את החוב הוא כבר לא היה חייב לאף אחד. את השקט בבית ההורים ברחוב הרצל — גם לא. הוא סגר את התיקייה, שם אותה בתוך המגירה העליונה של המטבח, לצד הקבלות של החשמל, ויצא להוציא את הזבל לפני שהמשאית תעבור.