אני חייב לעצור כאן ולהסביר למה.

רותי עמדה במטבח שלה בשכונת רמות בירושלים, שעה שמונה בערב, וסובבה בין האצבעות את השרשרת עם התליון שקיבלה מאמה. על השולחן, לצד קומקום התה שהתקרר מזמן, הייתה מונחת מעטפה חומה עם הכיתוב "צוואה – עותק להערות".

בתה, מיכל, ישבה מולה עם הטלפון ביד, כאילו הייתה זקוקה לו כמשענת.

"אמא, אני לא מבינה למה נתת לענת את הדירה ברחוב עזה. אני זאת שהייתי איתך בכל בדיקה בבית החולים הדסה. אני זאת שהבאתי לך אוכל כל שבוע, שנתיים שלמות."

רותי הניחה את השרשרת על השולחן, לצד המעטפה. "ענת לא הייתה כאן כי היא בלונדון, מיכל. יש לה שני ילדים ומשכנתא של שמונת אלפים שקל בחודש. את גרה עם דני בבית משלכם, בלי חובות."

"זה לא קשור לכסף!" מיכל קמה מהכיסא, כמעט הפילה את הכוס. "זה קשור להוגנות. שמונה מאות אלף שקל שווה הדירה הזאת, ואני מקבלת את החיסכון בבנק שלא מגיע לחצי מזה."

הטלפון של מיכל רטט על השולחן. היא הפכה אותו, ראתה את השם "ענת" על המסך, והשאירה אותו לרטוט עד שנדם. "היא כתבה לי הבוקר שאם תמכרי את הדירה בלי לשאול אותה קודם, היא לא תדבר איתך בכלל. היא לא פה, אמא, אבל היא כן פה, כל הזמן, בטלפון הזה."

רותי הביטה בתמונה על המקרר – שלושתן, היא ושתי בנותיה, בטיול לאילת לפני עשר שנים, לפני שהמחלה נכנסה לחיים שלה ולפני שהכסף הפך לשפה שבה הן מדברות זו עם זו.

"את זוכרת את הטיול הזה?" שאלה רותי, ולא חיכתה לתשובה. "ענת שרפה שם את הכתפיים כי סירבה למרוח קרם הגנה. את היית מוכנה לחלוק איתה את השמלה שלך כי שלה נרטבה בים."

"אמא, אל תעשי את זה. אל תברחי לזיכרונות כשאני מדברת על משהו קונקרטי."

רותי לקחה נשימה. "יש לי מסמך נוסף במגירה, מיכל. עורך הדין הכין אותו לפני שבוע, אחרי שדיברתי איתו על מה שאת הצעת בטלפון – שנמכור את הדירה ונחלק שווה בשווה."

מיכל קפאה. "מכרת אותה?"

"לא מכרתי כלום. אבל שינתי את הצוואה. הדירה תימכר אחרי שאני אלך, והכסף יתחלק חצי-חצי ביניכן, אחרי שינוכה הסכום ששילמת לי בשלוש השנים האחרונות עבור הטיפולים – שלושים ושניים אלף שקל, לפי הקבלות שיש לי במגירה השנייה."

"למה לא אמרת לי מהתחלה שיש לך את המספרים האלה?"

רותי לא ענתה מיד. האצבעות שלה מצאו את השרשרת שוב, ליטפו את התליון קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, עד שהשרשרת נכרכה סביב האגודל שלה חזק מדי. "כי כל פעם שרציתי להגיד לך, נזכרתי בלילה שבו החזקת לי את היד בהדסה, כשהרופא אמר את המילה שאני לא רוצה לחזור עליה. איך אני אומרת לך אחר כך 'תני לי קבלה'? זה לא הרגיש נכון. אז שתקתי, ושמרתי הכול במגירה, במקום להגיד."

היא פתחה את המגירה בתנועה שלא הייתה עדינה כמו קודם, כמעט תלשה אותה מהמסילה, והוציאה תיקיה דקה. האצבעות שלה רעדו כשהיא אחזה בדפי הצוואה הישנה, ולרגע היא רק החזיקה אותם, בלי לזוז, כאילו הנייר הזה היה כבד יותר ממה שכתוב עליו. אחר כך קרעה אותו – לא בעדינות, אלא בתנועה אחת חדה שהשמיעה קול קרע חזק מדי לחדר השקט, ונשמה נשימה עמוקה שרעדה בדרך החוצה.

"בואי נכתוב אחת חדשה ביחד," אמרה, והקול שלה נשבר באמצע המילה "ביחד". "את ואני נשב פה, ונדבר עם ענת בווידאו, לא בהודעות. שלושתנו, לפני שהיא חוזרת מלונדון בחודש הבא. נחליט מה הוגן – לא לפי מה שרשום בטאבו, אלא לפי מה שקרה בפועל בשלוש השנים האחרונות."

מיכל הביטה בחתיכות הנייר הפזורות על השולחן, ואז במעטפה שהתייבשה עליה כתם מים ישן. היא הושיטה יד, לא לכוס התה הקרה, אלא לאמה, ואחזה בכף היד שעדיין רעדה קלות.

"ואם ענת תגיד שאני מגזימה עם הסכומים?"

"אז תראי לה את הקבלות. ואני אראה לה את התמונות מהטיפולים, איפה שהיא לא הייתה." רותי כיסתה את יד בתה בשתי כפות הידיים שלה. "אבל קודם אני רוצה שנצא משם עם משהו שלם, לא עם דירה שאף אחת מכן לא תוכל לגור בה בלי להרגיש אשמה. הנכד שלי חוגג יום הולדת בעוד שבועיים. אני רוצה לשבת שם בלי מעטפות בראש, בלי דפים קרועים על השולחן. רק זה אני מבקשת."