הכיסא הפנוי של אמא ברחוב הרצל

שולה בת השישים ושתיים סופרת בקול רם: אחת, שתיים, שלוש, ארבע. ארבעה כיסאות סביב שולחן הפורמייקה במטבח שברחוב הרצל בפתח תקווה. ארבעה ילדים גידלה שם, בדירת שלושה חדרים בקומה שנייה בלי מעלית, עם הריח הזה של תבשיל עוף וסוכר שרוף שלא עוזב את הקירות אף פעם. עכשיו יושבת שם רק היא, וכוס התה שלה כבר הצטננה בזמן שהיא סופרת שוב, כאילו המספר יכול להשתנות אם רק תתעקש מספיק.

הבת הבכורה, רינת, גרה בבאר שבע. עורכת דין במקרקעין, עמוסה, תמיד "אני אתקשר בשבוע הבא". האמצעי, גיא, עבר לקנדה לפני תשע שנים, שולח תמונות של הילדים בוואטסאפ ומתנצל שהוא "לא בזמן שלכם". הקטנה, מיכל, גרה עשר דקות משם ברגל, ובכל זאת לא באה כבר שמונה חודשים — מאז שהתווכחו על ירושת הדירה הישנה של סבא בנתניה, מי ישלם את הארנונה עד שימכרו אותה, ומי לקח יותר מדי מהכסף של אמא כשהיא הייתה בבית החולים איכילוב.

זה התחיל בדבר טיפשי. שולה סיפרה למיכל שהיא נותנת לגיא לגור בדירת נתניה בזמן שהוא "מסדר עניינים" בביקור הבא שלו בארץ, בלי לשלם שכר דירה. מיכל אמרה שזה לא הוגן, שהיא זו שמטפלת באמא כל שבוע ולא מקבלת כלום. רינת נכנסה לשיחה בטלפון ואמרה שכולם צריכים "לבגר קצת". תוך שבועיים הקבוצה בוואטסאפ "המשפחה שלנו" הפכה שקטה. מיכל יצאה מהקבוצה. איש לא הזכיר את זה יותר, אבל גם איש לא כתב שם דבר.

שולה לא ידעה איך לתקן את זה בלי להישמע כאילו היא בוחרת צד. אז היא לא עשתה כלום. וככה עברו שמונה חודשים, ובכל שבת היא מציבה את ארבעת הכיסאות, כי מישהו פעם אמר לה שכשהילדים גדלים והבית מתרוקן, הכי חשוב להשאיר את המקום פנוי בשבילם, לא משנה מי בא בפועל.

באחד הימים, ביום שלישי בצהריים, הטלפון צלצל. זה היה גיא, מטורונטו, וקולו נשבר באמצע המשפט. "אמא, מיכל… היא התמוטטה. היא בהדסה עין כרם. הם אומרים דימום מוחי."

שולה לא זכרה איך היא הגיעה לתחנת המונית ברחוב סוקולוב. היא זכרה שהמונית עלתה שבעים ושמונה שקלים, שהיא שכחה את הארנק בבית ושילמה בכרטיס שהיה כמעט חסום, ושכל הדרך היא חשבה על מיכל בת השלושים ושבע שיושבת לבד בבית, בלי לדעת שהיא הולכת לקרוס.

רינת הגיעה מבאר שבע תוך שלוש שעות, נכנסה לחדר ההמתנה עם התיק של המשרד עדיין על הכתף, כאילו לא הספיקה אפילו להוריד אותו. גיא הזמין טיסה אבל לא הספיק — הוא נחת בנתב"ג בדיוק כשהרופאה המומחית לנוירולוגיה יצאה מהחדר ואמרה את המילים שאף אחד לא רוצה לשמוע: "היא לא תתעורר."

שולה עמדה שם, בין הבן שהגיע ישר משדה התעופה בלי לישון, והבת הבכורה שזרקה את הפגישה הכי חשובה של השנה שלה, ושתיהן הביטו בה כאילו היא אמורה לדעת מה עושים עכשיו. אבל היא לא ידעה. היא רק חשבה על הכיסא הרביעי, שעמד ריק במטבח כבר שמונה חודשים, ועכשיו יישאר ריק לתמיד.

מיכל נפטרה למחרת בבוקר, בלי שאף אחד הספיק להגיד לה את המשפט שהיא חיכתה לו — "את צודקת, זה לא היה הוגן". שולה ישבה שבעה בדירה ברחוב הרצל, ורינת וגיא ישבו לצידה, שני כיסאות ריקים בין שלושתם, ואף אחד לא דיבר על הארנונה של הדירה בנתניה.

בליל השבעה השלישי, כשהשכנות כבר הלכו והדירה נשארה רק עם המשפחה, גיא הוציא את הפלאפון והראה לשולה משהו. "תראי, היא כתבה לי לפני חודשיים." זו הייתה הודעה שמיכל שלחה לגיא ולא לרינת ולא לאמא, כתובה בשעה אחת ורבע בלילה: "אני מתגעגעת לכולנו יחד. אני לא יודעת איך לחזור בלי להישמע כאילו אני מוותרת. תגיד לי מה לעשות."

גיא לא ענה לה אז. הוא היה עסוק, בזמן אחר, במדינה אחרת. עכשיו הוא ישב על הרצפה של סלון הוריו וקרא את זה בקול, ורינת בכתה בפעם הראשונה מאז ההלוויה — לא בשקט, לא ביפה, אלא בקול שהחזיק שמונה חודשים של תירוצים.

שולה לא בכתה. היא קמה, הלכה למטבח, ופרקה את הכיסא הרביעי מהשולחן. היא לקחה אותו לחדר של מיכל, ושמה אותו ליד המיטה, עם התמונה שמיכל אהבה — שלה ושל שולה בטיול לצפת לפני עשר שנים. אחר כך היא חזרה למטבח, ישבה עם שני הילדים שנשארו לה, והוציאה מהמגירה את הפנקס הכחול שבו היא כתבה את החובות והזכויות של כל אחד מהילדים בדירת נתניה — מי שילם מה, מי חייב למי.

היא קרעה את הדף.

"מהיום," היא אמרה, "הדירה בנתניה נמכרת. הכסף מתחלק שווה בשווה בין שניכם, בלי חשבונות ישנים. ומה שמיכל הייתה אמורה לקבל — חלק שלישי — הולך לעמותה שהיא התנדבה בה, 'לתת יד' בפתח תקווה. אני כבר התקשרתי לעורך הדין הבוקר."

רינת רצתה להתווכח על הסכום, אבל שולה הרימה יד. "לא. זה נגמר. אני לא רוצה לשמוע עוד פעם אחת את המילה 'הוגן' בבית הזה."

חלפה שנה. שולה עדיין מציבה שלושה כיסאות בשבת, לא ארבעה, כי היא למדה שאי אפשר לשמור מקום למי שכבר לא יבוא — אבל אפשר לשמור אותו בזיכרון בצורה אחרת. גיא עבר את הפעם השנייה שהוא בא לביקור, נשאר חודש שלם ולא רק שבוע. רינת מתקשרת כל יום שישי בשעה חמש, בלי סיבה, רק כדי לשמוע איך עבר היום.

ולפני שלושה חודשים, כשפינו את ארון הבגדים של מיכל, שולה מצאה בכיס של מעיל חורף ישן מעטפה עם שלוש מאות שקל וכתוב עליה בעיפרון: "לארנונה, אני משלמת את החלק שלי." היא לא הספיקה למסור אותה. שולה שמה את המעטפה בקופסת העץ ליד תמונת צפת, וזו הפעם היחידה מאז השבעה שהיא הרשתה לעצמה לבכות באמת, בקול, בלי להסתיר את זה מאף אחד.