המרפדת שדוד השאיר בבית ריק

בשכונת נווה שאנן בחיפה, ברחוב שתולים בעצי טונה זקנים, גרים דוד ורינה כרם כבר שלושים ואחת שנה. דוד היה אז בן שבעים ושלוש, גמלאי של חברת "צים", איש עם שעון "רסיטה" ישן על היד וטעם קבוע לתה נענע בשעה ארבע. רינה, בת שישים ותשע, עדיין תפרה שמלות לנכדות בסלון, על מכונת "סינגר" שהייתה של אמה.

בבוקר יום חמישי, כשרינה כרגיל אספה לתיק הניילון שקית עוגיות "קדאיף" לנכדים ברמת גן, דוד פתח את הדלת ואמר משהו שלא תכנן להגיד בקול:

"תלכי, תלכי כבר. אולי סוף סוף אנוח קצת ממך."

רינה הביטה בו בצד עין, הקישה על הרקה שלה באצבע כאילו לבדוק אם השתגע, תפסה את התיק ויצאה בלי מילה. עלתה על אוטובוס 22 לתחנה המרכזית, ומשם לרכבת לבאר יעקב, שם גרה בתה, ענת.

דוד סגר את השער, זקף את הגב, ואמר לעצמו: סוף סוף שקט. אין יותר "דוד תוריד את הנעליים", אין את הטלנובלה הטורקית ברקע כשהוא רוצה לראות חדשות בעשר. עכשיו הבית שלו.

הוא סילק את החתולה מהכורסה שלו – חתולה מפונקת בשם "פינה" שרינה הביאה לפני שנתיים מהמקלט העירוני – והשליך את סל הסריגה שלה מאחורי הספה. התיישב, החליף ערוצים, השתעמם, כיבה את הטלוויזיה. הלך בין החדרים. ריק. באחת עשרה בבוקר הוא חימם לעצמו מרק עוף בשאריות, נכווה באצבעות, התיישב לשולחן, וקרא מהרגל: "רינה, תביאי פיתה!"

שקט. אף אחד לא ענה.

בלי ההערות שלה על החדשות – עם מי יתווכח עכשיו על התקציב? הוציא את חבילת הרמי, נזכר איך היא מנצחת אותו כל ערב במשחק, ואיך שניהם צוחקים כמו ילדים. בלילה בלי הנחירות שלה מהחדר השני, בלי הרעש של הסירים בבוקר – הוא לא הצליח להירדם. סבב במיטה, סידר וכיסה את הכרית שלה, קם, שתה כוס מים, חזר. למחרת התעורר עצבני, מתוח, והבית נראה לו כמו קופסת שימורים ריקה.

עד הערב הוא נשבר. חייג לענת, ביתם, ובקול נמוך ביקש: "תני לי את אמא בבקשה." רינה לקחה את הטלפון. הוא לחץ שפתיים, בלע את הגאווה, ואמר: "לא טוב להיות לבד בבית הזה."

רינה חזרה בתוך שעה, ברכבת הבאה. ברגע שנכנסה, נזפה בו על המטבח המבולגן, החזירה את פינה החתולה לכורסה, ומשכה את סל הסריגה מתחת לספה. בערב שיחקו רמי כרגיל, שתו תה נענע, וצחקו. דוד הפסיד במשחק ומלמל: "אין איתך רגע שקט… אולי תלכי שוב קצת לנופש?"

רינה רק סידרה את הקלפים בערימה מסודרת וענתה לו בשקט תחתון: "כן, כן." היא ידעה את האמת – הזקן המרגיז הזה לא היה שורד יום אחד בלעדיה.

מה שדוד לא ידע אז – ורינה גילתה רק חצי שנה אחרי, כששילמה חשבון של קופת חולים – זה שבאותו יום חמישי, בזמן שהוא "נהנה מהשקט", הוא התקשר בעצמו לענת שלוש פעמים לפני שרינה בכלל הגיעה לבאר יעקב, ופשוט ביקש ממנה לא לספר לאמא. הקבלה מחברת הסלולר עדיין שמורה בקופסת הנעליים במטבח, בין הקבלות הישנות – התאריך והשעה מוכיחים שהגעגוע התחיל כבר ברכבת הראשונה.