זופיה קריינסקה בת ארבעים ושלוש

זופיה קריינסקה הייתה בת ארבעים ושלוש כשבדירה שלה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בין ערימת מילונים לכוס תה שהצטננה, מחקה בכתב היד מילה אחת ורשמה אחרת. זה היה אמצע פברואר, בחוץ כבר החשיך בחמש, והיא ישבה מעל טקסט יווני בן אלפיים וחמש מאות שנה ותהתה למה במשך מאה חמישים שנה אף אחד לא שאל מה בעצם פירושה של אותה מילה יוונית אחת בתחילת הפואמה.

היא לימדה באוניברסיטת תל אביב, שם כבר שתים עשרה שנה לימדה פילולוגיה קלאסית לסטודנטים שהגיעו לשיעורים עם כוסות קפה לנשיאה ושאלות מהסוג "בשביל מה אנחנו צריכים היום את הומרוס". התרגום של האודיסיאה התחיל בעצם במקרה — היא שפטה עבודת דוקטורט של מישהי, נתקלה בקטע על השפחות בביתו של אודיסאוס ומשהו לא הסתדר לה. בכל התרגומים העבריים שהכירה קראו לנשים האלה "משרתות" או "נערות הבית". במקור היווני כתוב היה משהו אחר לגמרי.

הוצאת ספרים מירושלים שילמה לה מקדמה של עשרים ואחד אלף שקל על התרגום ותכננה מהדורה של שני אלפים עותקים — התרגום העברי החדש הראשון לאודיסיאה מזה שלושים שנה. את החוזה חתמה בינואר, ומסירת כתב היד נקבעה לסוף אפריל. שלושה חודשים לעשרים וארבעה שירים, אחרי שעות העבודה, בין ההרצאות לבין איסוף בנה מתן מהתיכון.

היא התחילה בשורה הראשונה. אודיסאוס מתואר ביוונית במילה פוליטרופוס — מישהו שיש לו דרכים רבות, שמשנה כיוון, שקשה למיין אותו בקטגוריה. היא כתבה: "איש מורכב". קולגה מהחוג, כששמעה זאת במסדרון, רק הרימה גבה ואמרה: "זופי, את מכפישה אותו". זופיה השיבה שהיא לא מכפישה — פשוט לא מייפה.

אבל הבעיה האמיתית חיכתה בשיר העשרים ושניים. המילה היוונית דמואי — נשים שהן רכושו של הבית, בלי זכות סירוב, בלי אפשרות לצאת. התרגומים הקודמים קראו להן "משרתות" או "נערות החצר". זופיה כתבה: "שפחות". היא ישבה מעל המשפט הזה עד שתיים בלילה, דף אחרי דף נחת מקומט ליד פח האשפה, כי בכל פעם שכתבה "משרתות" הרגישה שהיא משקרת, ובכל פעם שכתבה "שפחות" כבר שמעה בראש את הקולות של אלה שיגידו שהיא מגזימה. טלמכוס מצווה לתלות אותן על כך ששכבו עם המחזרים של אמו. עם "משרתות" זה סיפור על משרתות בוגדניות. עם "שפחות" — סיפור על נשים שלא הייתה להן ברירה לא כשהמחזרים אנסו אותן ולא כשנענשו על כך.

בשתיים בלילה היא התקשרה למנחת התזה שלה מימי האוניברסיטה העברית, הפרופסורית בת השבעים חנה זילברמן, שלא ישנה, כי היא מעולם לא ישנה לפני ארבע. זופיה הקריאה לה את הקטע ישירות מהמסך של המחשב הנייד, במטבח, כדי לא להעיר את מתן.

"נו, את מפחדת מהמילה הזאת?" שאלה זילברמן.

"אני מפחדת שההוצאה תמחק אותה."

"שימחקו. אבל את אל תשני אותה."

בבוקר היא שלחה את הקטע לעורך האחראי, אבנר רוזן, עם הערה שזו הגרסה הסופית. הוא ענה כעבור יומיים: הוא רוצה לדון ב"שפחות" — לא להוריד, אבל לדייק, "האם זה לא יישמע חזק מדי לקורא שרגיל לקטעי לימוד מבית הספר". זופיה ענתה שהמציאות שהומרוס מתאר היא החזקה, לא המילה שמכנה אותה. הוא השאיר את זה כפי שהיה.

מתן היה נכנס לפעמים לחדר העבודה בהפסקת האוכל בין שיעורים. פעם הוא ישב וקרא את הקטע על פנלופה. "אמא, היא במשך עשרים שנה עשתה אותו דבר בדיוק — אורגת ופורמת" אמר, מקמט את האף מעל כריך הגבינה. זופיה הניחה את העט בצד ואמרה לו רק שזו לא הייתה המתנה עם ידיים בחיק, אלא אסטרטגיה שנפרשה על פני שנים. מתן משך בכתפיים וחזר לחדרו. הוא לא שאל עוד — והיא, כשעיניה עקבו אחריו עד הדלת, חשבה שגם הוא רואה בה בעיקר מישהי שיושבת מעל ספר ואין לה זמן בשבילו, ולא מישהי שדווקא עכשיו, במשפט הזה, נלחמת על משהו שבביקורות יכנו "שנוי במחלוקת".

את כתב היד היא מסרה באפריל, יום לפני המועד. התרגום יצא לאור בסתיו, בכריכה קשה, עם אחרית דבר של המתרגמת בשלושים עמודים.

בנובמבר, בשבוע הספר בתל אביב, ניגש פרופסור אמנון גלעדי מאוניברסיטת בר-אילן, מחברו של תרגום משלו, שלא הושלם, לאודיסיאה, שעליו עבד שנים ארוכות, אל השולחן שבו זופיה חתמה על עותקים.

"דוקטור קריינסקה מחדשת את הומרוס יתר על המידה," אמר, אוחז בספרה ומדפדף בעמודים כמו במשהו שמגעיל אותו. "'שפחות'. הומרוס כתב אפוס, לא כתב אישום."

"הומרוס כתב דמואי," ענתה זופיה, בלי להפסיק לחתום לתור שהמתין מאחוריו. "אני רק הפסקתי לתרגם את זה ל'משרתות'."

"זה מה שיקראו בבתי הספר."

"בדיוק בגלל זה כתבתי את זה."

גלעדי הניח את העותק בחזרה על השולחן, בלי לקנות, והלך בלי מילה נוספת. התור מאחוריו שתק לרגע, עד שסטודנטית עם ערימת ספרים בבית שחיה אמרה בשקט: "אני בכל מקרה הייתי קונה," והושיטה את העותק שלה לחתימה.

שלושה שבועות אחר כך התפרסמה ביקורתו של גלעדי בכתב עת לפילולוגיה — אותו ביטוי בדיוק על "חידוש הומרוס יתר על המידה", מפותח על פני ארבעה עמודים. זופיה קראה אותו ליד שולחן המטבח, כשמתן עשה שיעורי בית בצד השני של השולחן. היא סיימה, קיפלה את הדפים לשניים והניחה אותם ליד הקומקום.

"ביקורת רעה?" שאל מתן, בלי להרים את הראש מהמחברת.

"רעה בשבילו. הוא מתרגם את אותו הספר כבר חמש עשרה שנה ועוד לא סיים."

מתן פרץ בצחוק לתוך המחברת, וזופיה מזגה לעצמה תה, שהספיק להצטנן עוד לפני שהגיעה אליו.