קופאית ברחוב ביאליק ותשעה מכתבים לאיתמר

זה קרה ברמת גן, בקומה השנייה של מרפאת "כללית" ברחוב ביאליק, בבוקר יום שלישי בספטמבר. אני עובדת שם קופאית כבר תשע שנים, ורגילה לראות הכל — מנשים בהיריון שבוכות מפחד עד זקנים ששוכחים למה בכלל הגיעו. אבל את הבוקר הזה אני לא שוכחת.

חיכיתי למשמרת שלי להיגמר. עוד עשרים דקות והייתי אמורה לאסוף את הבן שלי מהגן, וממש לא היה לי כוח לעוד תור אחד. אז כשנכנסה אישה בשנות הארבעים המאוחרות, עם תיק בד ישן על הכתף ומעיל שלא התאים לחום שבחוץ, כבר חשבתי — רק שתהיה מהירה.

היא ישבה על אחד הכיסאות הכתומים מול הדלפק, לא בתור, סתם ישבה. שלפה מהתיק מחברת ישנה, כזו עם כריכה מקומטת, ועט כחול שכבר כמעט נגמר לו הדיו. והתחילה לכתוב.

לא הייתי צריכה לראות מה היא כותבת. אבל היא כתבה בקול, לא ממש בלחש — יותר כמו מלמול, כאילו היא מדברת עם מישהו שלא נמצא בחדר. "בני…" היא אמרה, וידה נעצרה על הדף. "אני יודעת שיבואו ימים שתחשוב שאני לא אוהבת אותך."

חשבתי שהיא מדברת בטלפון עם אוזניות, זה קורה הרבה. אבל לא היו לה אוזניות. היא פשוט כתבה וקראה בו זמנית, כאילו המילים חייבות לצאת גם בקול כדי שיהיה להן משקל.

שאלתי אותה בלי לחשוב, "את בסדר, גברתי?" והיא הרימה את הראש, מופתעת שמישהו בכלל שם לב אליה. "כן," היא אמרה. "אני כותבת מכתב לבן שלי. הוא בן עשרים ושתיים. הוא לא מדבר איתי כבר שלושה חודשים."

לא שאלתי למה. זה לא היה תפקידי. אבל היא המשיכה בכל זאת, כאילו הייתי הראשונה שנתנה לה רשות לספר.

"הוא חושב שאני קפדנית מדי," היא אמרה. "שאני מתערבת. שאני לא סומכת עליו. אבל כל מה שעשיתי בחיים שלי זה לדאוג שהוא לא ייפול איפה שאני כבר נפלתי."

התור שלה עדיין לא הגיע. עברו עוד שתי משפחות לפניה בזמן שהיא המשיכה לכתוב. אני זוכרת שהיה שיר של עומר אדם ברדיו הפנימי של המרפאה, נמוך מדי בשביל לשמוע מילים, רק המנגינה מתחת לכל הרעש של המקום. וריח של חיטוי ידיים שמתערבב עם ריח הקפה שנשפך על הדלפק שלי בבוקר.

כשקראו לה סוף סוף — "גברת בן־חמו, בבקשה" — היא סגרה את המחברת בזהירות, כאילו היא שברירית, ושמה אותה בתיק. אבל לפני שקמה, היא הוציאה מהתיק מעטפה חומה, כבר כתובה עליה כתובת בכתב יד מסודר. "עדיין לא שלחתי את זה," היא אמרה לי, כמעט מתנצלת. "אני כותבת לו מכתבים כבר חודשיים. יש לי תשעה מכתבים בבית. אף אחד לא נשלח."

"למה לא?" שאלתי, כי זה יצא מעצמו.

"כי אני מפחדת שהוא יקרא את זה ויחשוב שאני עדיין מנסה לשלוט בו. גם עכשיו."

היא נכנסה לחדר הרופא. אני המשכתי לעבוד, כמעט שכחתי מהעניין עד שהיא יצאה כעבור עשרים דקות, עם דף מרשם מקופל בכיס המעיל. היא עברה שוב ליד הדלפק שלי, ועצרה.

"את יודעת," היא אמרה, "יש לי בן. שמו איתמר. הוא עבד איתי בעסק המשפחתי — מוסך קטן בבת ים, של אבא שלי במקור. לפני שלושה חודשים הוא עזב באמצע ריב. אמר שאני מתייחסת אליו כמו לילד בן עשר. שאני בודקת לו כל חשבונית, כל שיחת טלפון עם לקוח, כאילו הוא לא מסוגל לנהל כלום לבד."

היא עצרה, כאילו שוקלת אם להמשיך. הרופאה במרפאה הבאה קראה לחולה הבא בשם, וקול הצעקה מהמסדרון גרם לה לקפוץ קלות.

"אולי הוא צודק," היא אמרה בסוף. "אולי הייתי קשה מדי."

לא ידעתי מה לענות לה. אז רק נתתי לה כוס מים מהמתקן ליד הדלפק, כי זה מה שהיה לי להציע.

היא הודתה לי ויצאה. חשבתי שזה נגמר שם.

אבל שבועיים אחר כך היא חזרה למרפאה, לבדיקת מעקב. הפעם היא לא ישבה על הכיסא הכתום. היא ניגשה ישר לדלפק, עם תיק בד אחר — חדש, כחול, לא הישן עם הרוכסן השבור. ושמה עליו תיק ניירות דק.

"את זוכרת אותי?" היא שאלה, ופינת הפה שלה התרוממה קצת. זיהיתי אותה מיד.

"בטח," אמרתי. "מה שלום הבן?"

היא פתחה את תיק הניירות והראתה לי חוזה — דפים מודפסים, חתימה טרייה בעט שחור בתחתית העמוד האחרון. "העברתי לו את המוסך," היא אמרה. "את כל הבעלות. חתמתי אצל עורך דין ביום שני. ארבעים ושתיים אחוז מהמניות שהיו על שמי — עכשיו על שמו. הוא מנהל הכל לבד מעכשיו. אני לא באה יותר לבדוק חשבוניות."

"ומה הוא אמר?"

"הוא בא אלי הביתה כשהעורך דין התקשר לעדכן אותו. עמד בדלת ולא ידע מה להגיד. אז נתתי לו את המכתבים. כל התשעה. אמרתי לו — תקרא אותם מתי שתרצה, או אל תקרא בכלל. זה לא משנה יותר. עשיתי מה שהיה לי לעשות בשבילך, ועכשיו זה שלך לגמרי."

היא סגרה את התיק ושמה אותו בתיק הבד הכחול. "הוא עוד לא חזר להתקשר אלי כל יום כמו פעם," היא אמרה. "אבל הוא שלח לי הודעה אתמול. שאלה על מסמך ביטוח. זה משהו."

התור שלה נקרא, והיא הלכה לחדר הבדיקות. לא ראיתי אותה יותר אחרי זה — אולי עברה למרפאה אחרת, אולי פשוט לא הייתה לי משמרת כשהיא הגיעה. אבל אני עדיין חושבת עליה כשאני שומעת אמהות בחדר ההמתנה מתעקשות עם הילדים שלהן על שיעורי בית, על תורים, על דברים קטנים שנראים כמו כלום. אני חושבת על המחברת עם הכריכה המקומטת, ועל תשעה מכתבים שרוב הזמן נשארים בתיק ולא נשלחים בכלל.