Дואגת לשלושה

בקצה תל-חי, אחורי חניית המשאיות של הקיבוץ, מונחת קופסת קרטון גדולה מטלוויזיה ישנה. מישהו כיסה אותה בלוח פח, כדי שלא תיפתח. לא סתם השאיר — סגר. זה מה שרינה אשכולי לא הצליחה למחוק מהראש כל אותו ערב.

היה נובמבר, השעה שש בערב, כבר חושך גמור. רינה חזרה מבית המרקחת ליד המרכז המסחרי, עם שקית ובה כדורים ללחץ דם, לחם פרוס וקופסת תה זול. לפנסיה נשארו תשעה ימים, ובחשבון — אלף מאתיים שקל בדיוק, היא סופרת אותם כל ערב על השולחן, בלי סיבה מיוחדת, סתם להרגיע את עצמה שהם עדיין שם.

הקול הראשון היא חשבה שזה חתול. השני — שזה הרוח מזיזה שקית ניילון על האספלט. בפעם השלישית היא עצרה באמצע השביל, ליד עמוד התאורה השבור שאף אחד לא בא לתקן כבר חודשיים, והלכה לכיוון שממנו לא התכוונה ללכת.

היא הזיזה את לוח הפח. בפנים, על עיתון רטוב, זזו שלושה גורים. שחורים-חומים, עם ראש גדול מדי לגוף וכפות רגליים שעוד לא הספיקו לגדול איתם. שניים נדחקו זה אל זה. השלישי, הקטן ביותר, עם כתם לבן על החזה, שכב לבד וכמעט לא זז.

היא עמדה מעל הקופסה שלוש דקות בערך. הראש עבד קר וממוקד, כמו קופה רושמת. אלף מאתיים שקל. תשעה ימים. חשבון החימום שהיא כבר שבועיים לא מעזה לפתוח. כלב בבית — מעולם, אפילו לא כשהייתה ילדה ברמת-גן.

ואז הגור הקטן ביותר השמיע קול דק, כמעט בלתי נשמע. לא בכי. סתם בדיקה, אם יש עוד מישהו בעולם.

רינה התכופפה, הרימה את הקופסה, והבינה שלא תצליח לסחוב אותה עד הבית.

עד הבניין שלה — כשלוש מאות מטר. היא עצרה ארבע פעמים. הקופסה לא הייתה כבדה במיוחד, אבל רחבה ונוחה, החלקה מהגשם, והתחתית שקעה כלפי מטה. בעצירה השלישית, ליד המתקנים של גן השעשועים, היא הניחה אותה על הספסל ונשענה רגע, יד על הגב התחתון.

"תעזור לך?"

מאחוריה עמדה אישה צעירה מהקומה השנייה. רינה הכירה אותה מהמראה — תמיד חולפת מהר, עם עגלת תינוק או שקיות, מנופפת בדרך.

"פה… מצאתי אותם שם, אחרי החניה."

הצעירה הציצה לתוך הקופסה, ושתקה כמה שניות.

"אז מצאו אותם בעלים," אמרה לבסוף, ולא היה בזה שום דבר טוב. היא לא הביטה ברינה — היא הביטה לכיוון החניה.

"לאן את איתם?"

"הביתה. לאן עוד."

"תני לי לשאת. קוראים לי מיכל, אני מבניין ליד, קומה שלישית."

מיכל הרימה את הקופסה בקלות, ביד אחת, תומכת מלמטה. רינה הלכה לצידה, ולראשונה מזה זמן רב היה לה עם מי לשתוק בשקט.

הדירה קיבלה אותה בשקט הרגיל. הטלוויזיה רינה מדליקה בשביל הקול, הפיקוס על אדן החלון שרד את כל מי שהיא הכירה, ובמסדרון ריח של פרקט ישן שכבר עשר שנים מחכה לשיפוץ ש"אולי פעם".

הקופסה עמדה במטבח, ליד הרדיאטור.

"יש לך שמיכה ישנה? שלא חבל עליה," שאלה מיכל, עניינית.

"יש פלד. גם ככה כבר לא שווה כלום."

העיתונים הרטובים הלכו לפח. רינה ניגבה כל גור במגבת, ותוך כדי שהם רעדו רעד קל, ריכוך, כמו משהו קופא ונמס.

"זה נורמלי," אמרה מיכל. "הם מתחממים."

עם האוכל היה יותר גרוע. במקרר עמדה סיר דייסת שעורים, שלוש ביצים וחתיכת חמאה. רינה מהלה את הדייסה במים פושרים, מעכה במזלג והניחה צלחת על הרצפה. שניים התנפלו מיד, דוחפים זה את זה בראש. הקטן לא ניגש.

"רע לה," אמרה מיכל.

"רואה."

רינה ישבה על השרפרף, הניחה את הגור על ברכיה והתחילה להאכיל מהאצבע. טיפה אחר טיפה. הוא בלע לא בכל פעם.

מיכל בשקט הוציאה טלפון וצילמה שתי תמונות: הקופסה ליד הרדיאטור, וכף יד רזה של אישה מבוגרת עם ראש שחור-חום זעיר עליה.

"את לא נגד אם אני אעלה בקבוצת הוואטסאפ? של הבניין, איפה שכותבים על הביוב ועל הזבל."

"תעלי. רק לא בטוחה שמישהו שם יתעניין."

באותו לילה רינה כמעט לא ישנה. היא העבירה את הקופסה לחדר, שמה בקבוק מים חמים עטוף במגבת. הקטנה לא אכלה כלום. שכבה על הפלד, נושמת מהר ורדוד.

בשלוש בלילה רינה הוציאה אותה, שמה לצידה תחת השמיכה.

"קדימה," אמרה לחושך. "בגללך העברתי את הכסף האחרון לדייסה. אז תתאמצי."

הגור זז, מצא חום, ונרגע — אחרת, יותר עמוק. רינה עוד שכבה זמן רב, מביטה בתקרה. לא חשבה על הכסף ולא על הפנסיה. חשבה על מי שסגר את הקופסה בלוח פח. לא סתם השאיר והלך — לחץ מלמעלה, שלא יצליחו לצאת.

הטלפון צלצל בשמונה וחצי בבוקר.

זה היה מספר לא מוכר, קול גברי, יבש. "שלום, את זו שמצאה את הכלבים? אתמול בערב, אחרי החניה?"

רינה עמדה במטבח עם כוס תה שכבר הספיק להתקרר. "כן. מה קרה?"

"אני עובד בחניה, שם ליד. ראיתי את מי שהביא את הקופסה לשם. יש לי גם הקלטה, המצלמה שלנו תופסת את הפינה הזאת." שתיקה קצרה. "זה השכן שלך מבניין ג', קומה רביעית. כהן. יש לו כלבה, רועה גרמני, המליטה לפני שבועיים."

רינה שתקה. הגור הקטן, זה עם הכתם הלבן, ישן על כפה במטבח, נושם כבר עמוק וסדיר.

"תודה שהתקשרת," אמרה. "אני אטפל בזה."

היא לא צעקה על איש, ולא רצה לדפוק בדלת. היא עשתה משהו אחר — פשוט, ומדויק. פתחה את המחברת הישנה שלה, איפה שהיא רושמת חשבונות, ובעמוד חדש כתבה: "וטרינר — שלושת הגורים". מתחת — תאריך, ומקום לסכום. ואז התקשרה למרפאה הווטרינרית ברחוב הרצל, קבעה תור לבדיקה ולשבבים, לשלושתם.

בצהריים באה מיכל שוב, עם קופסת שימורי דגים ומעט קיבל לגור החולה. עמדו יחד במטבח, וכשמיכל שמעה על השיחה מהחניה, פרצופה התקשה.

"את הולכת אליו?"

"לא." רינה ליטפה את הראש הקטן שנרגע בכף ידה. "אני הולכת לוטרינר. ואז לוועד הבית — לספר מה קרה, בתמונות ובהקלטה שהוא הבטיח לשלוח. שידעו מי הוא, השכן מקומה רביעית."

היא לא חיכתה לתגובה של כהן ולא ביקשה ממנו התנצלות. באותו שבוע, כשהגור הקטן כבר אכל לבד וקפץ אחרי הצעצוע המשופשף שמיכל הביאה, ועד הבית תלה בכניסה הודעה — עותק מהתמונה של כף היד של רינה עם הראש השחור-חום עליה, ולידה כמה מילים על מה שקרה מאחורי החניה. כהן, כשעבר לידה במדרגות באותו ערב, האט צעד, הביט בהודעה, ולא אמר כלום.

רינה לא הסתכלה אליו. היא הייתה עסוקה — הגורים כבר רבו על מקום ליד הדלת, מחכים שהיא תיפתח.