הפרח שליד הספסל ברחוב ביאליק

אני שומרת על הגינה הציבורית ברחוב ביאליק בחולון כבר תשע שנים, מאז שיצאתי לפנסיה מהעבודה בעירייה. יש לי ספסל קבוע, זה שליד ערוגת הוורדים, ומשם אני רואה כמעט את כל הכניסה לגן השעשועים. אני לא מתערבת בדרך כלל. זה לא התפקיד שלי, ואף אחד לא ביקש ממני דעה.

בצהריים ההוא, באמצע אוגוסט, החום היה כבד כזה שאפילו היונים ישבו בצל ולא זזו. ראיתי אישה צעירה, אולי בת שלושים ושתיים, שלושים ושלוש, הולכת מהר עם ילדה קטנה ביד, בת שלוש בערך, עם שמלה צהובה וסוכריה על מקל שכבר נמסה לה על האצבעות. הן היו בדרך לאיזה מקום — אולי לקופת חולים, אולי הביתה להכין אוכל לפני שהבעל חוזר מהעבודה. קשה לדעת. אני רק ראיתי שהאימא הייתה עם שקית מהסופר "רמי לוי" ביד אחת, והילדה בשנייה.

הילדה עצרה. פשוט ככה, באמצע המדרכה, ליד הערוגה שלי. היה שם חרצית אחת, כתומה, שגדלה קצת עקום בין שתי שיחים. הילדה התכופפה, הושיטה את האצבעות הדביקות שלה לכיוון העלה הכי נמוך, לא כדי לקטוף, סתם לגעת. כאילו היא בודקת אם זה אמיתי.

והאימא, בלי להסתכל אפילו, משכה לה את היד בתנועה אחת חדה. "בואי כבר, אין לי זמן לשטויות האלה." הילדה כמעט מעדה, הסוכריה נפלה לה מהיד על המדרכה החמה, ונמסה שם תוך שתי דקות לכתם ורוד. הילדה לא בכתה בקול. היא רק נשמה בנשימות קצרות, והביטה אחורה לעבר הפרח כל הדרך עד שהן נעלמו מעבר לפינת הרחוב.

אני לא אמרתי כלום. מה הייתי אומרת? "גברתי, תני לילדה לראות פרח"? זה לא עניין שלי, ואני לא מכירה את החיים שלה — אולי היא איחרה לתור, אולי היא פשוט עייפה מגידול ילד לבד בלי עזרה, אולי בעלה מתקשר כבר בפעם השלישית. אני רק ישבתי שם עם הבקבוק מים שלי והסתכלתי על כתם הסוכריה הוורוד שהתחיל להתייבש על האבן.

מה שכן זכרתי, זה שבדיוק באותו שבוע ראיתי אותן שוב, פעמיים. פעם ליד הפארקינג, פעם ליד הקיוסק. ובכל פעם אותו דבר: הילדה מצביעה על משהו — חתול, בלון שתקוע בעץ, נמלה שזוחלת על הקיר — והאימא מושכת אותה הלאה בלי לעצור. לא בכוח גדול, לא באכזריות. סתם בהרגל. כאילו הילדה היא עוד פריט ברשימת הקניות שצריך להעביר מנקודה א' לנקודה ב'.

בפעם השלישית, ביום שישי, קצת לפני כניסת שבת, הרחוב כבר התרוקן והחנויות התחילו להוריד תריסים. הילדה ראתה פרפר לבן שנחת על אותה חרצית בדיוק, ליד הספסל שלי, ומשכה בשרוול האימא פעמיים. "אמא, תראי, תראי." האימא עצרה באמצע צעד, עם השקית מ"רמי לוי" עדיין תלויה על האצבעות. ראיתי את היד שלה רועדת קצת כשהיא הניחה את השקית על המדרכה — לא מרעד של פחד, יותר כמו מישהי שמחליטה משהו ברגע האחרון ולא סומכת על עצמה לגמרי. היא הוציאה את הטלפון מהכיס, הסתכלה בשעון שעליו, ואז החליקה אותו בחזרה לכיס בלי לפתוח הודעה אחת. ירדה על ברך אחת, ממש על האספלט החם, ליד בתה. הן הסתכלו על הפרפר ביחד, בלי מילים, עד שהוא עף מעל גדר הגן ונעלם.

אני לא יודעת מה קרה בינתיים באותו שבוע. היא לא סיפרה, ואני לא שאלתי. אבל ראיתי אותה קמה אחר כך, מנערת את האבק מהברך בשתי טפיחות מהירות, ולוקחת את יד הבת שלה — הפעם לא כדי למשוך, סתם להחזיק, האגודל שלה מלטף את גב כף היד הקטנה. הן הלכו לכיוון הרחוב, לא מהר, והילדה עוד הסתכלה אחורה פעם אחת לעבר הפרח.

אני ממשיכה לשבת על הספסל ההוא כל יום בשעה ארבע. הערוגה עדיין שם, והחרצית הכתומה כבר התחלפה בכמה אחרות מאז. לפני שבוע ישבה שם ילדה אחרת לגמרי, עם שני צמות וקפוצ'ון כחול, ונגעה בעלים בדיוק באותה תנועה — באצבע אחת, בעדינות, כמו שבודקים אם משהו עדיין שם. האימא שלה, שעמדה לידה עם עגלת תינוק, לא משכה בה. היא רק עמדה וחיכתה, מסתכלת בטלפון בעיניים חצי עצומות מהשמש, עד שהילדה סיימה לבדוק.