נשיקה על המצח בבית שוב שקט

השבוע חגגתי חמישים ושבע. לא היה שום דבר מיוחד, אני חייב להודות. קמתי בבוקר, הסתכלתי בתקרה, וחשבתי לעצמי: נו, עוד שנה. אמא הכינה תה נענע והביאה איזה עוגת דבש מהמאפייה בפינת הרחוב, הניחה על השולחן, אמרה "מזל טוב, בני" — וזהו, זה היה כל החגיגה. אבל אני לא מתלונן. פשוט ככה זה נראה אצלנו בבית עכשיו.

קוראים לי אבנר. גר בחיפה, ברחוב שדרות הנשיא, בדירה שאבא קנה עוד לפני שנולדתי. אני עובד כמעצב גרפי פרילנסר — עבודה שיכולה להיעשות מהבית, וזה נוח, כי אמא כבר לא ממש עוזבת את הדירה לבד. יש לי אחות, אבל היא גרה עם המשפחה שלה במודיעין, ובאה לביקור פעם בחודש, אולי פחות. כל השאר — עלי.

לא תמיד היה ככה. פעם היו לי חברים אמיתיים. היה יואב, מהצבא, קצין בגדוד שלי, ואיתו עברתי דברים שאי אפשר לספר בשתי מילים. הייתה גם רונית, איתה עבדתי שש שנים במשרד פרסום בתל אביב, לפני שעברתי לעבוד מהבית. יואב היגר לקנדה עם המשפחה שלו לפני עשר שנים בערך. רונית התחתנה בפעם השנייה, יש לה עכשיו שני נכדים, החיים שלה שלה. מדברים בטלפון פעם בכמה חודשים, בעיקר בחגים. זה כבר לא מה שהיה. זו נימוס, לא יותר.

הייתה לי גם אישה. שלוש שנים, כשהייתי בסביבות שלושים. זה נגמר, וזה סיפור אחר לגמרי — לא אכנס אליו עכשיו. ילדים לא היו לי. פעם זה כאב לי בלילות, במיוחד כשהייתי שומע את הילדים של השכנים משחקים בחצר. עכשיו זה כאילו נרגע, נהיה חלק מהשגרה. אני לא בטוח שזה טוב יותר, אבל זה מה שיש.

אמא בת שמונים ושתיים. גוף קטן, גב כפוף קצת, אבל העיניים שלה עדיין חדות כמו של אישה בת חמישים. היא עדיין יוצאת לבד למרפסת, אוחזת חזק במעקה, לאט אבל בלי עזרה. וזה, בלי ספק, הרגע הכי טוב שלי בכל יום. אני עומד ליד הדלת, לא מתערב, רק צופה, ומקווה שלא היום. עוד לא היום. כי היום שבו היא לא תהיה כאן — אני פשוט לא מצליח לדמיין אותו. לא מצליח.

אני יודע שזה נשמע מוזר. גבר בן חמישים ושבע, והפחד הכי גדול שלו הוא לא הזדקנות, לא מחלה — אלא היום שבו יישאר לגמרי לבד בעולם. אבל זה בדיוק ככה. הבית הזה בלי הקול שלה מהמטבח, בלי הניחוח של הקפה הטורקי שהיא מכינה בסביבות תשע בבוקר — יפסיק להיות בית. יישארו רק קירות.

אנחנו חיים בצניעות. שתי קצבאות, לא הרבה. קונה ירקות בשוק תלפיות, בסוף היום כשהמחירים יורדים. הבגדים — יד שנייה, מהחנות ברחוב הרצל, ואני כבר לא מתבייש בזה בכלל. למה שאתבייש? אפשר להיראות מסודר גם ככה. יש לי חליפה אחת טובה לאירועים, קניתי אותה ב"סטימצקי" הישן, זה שכבר סגר, כן — היה פעם כזה ברחוב.

בערבים אנחנו יושבות ביחד בסלון. היא סורגת, אני קורא, לפעמים גם אני מנסה לסרוג משהו, לא ממש מוצלח. רואים תוכניות ישנות בכבלים, את "רק בישראל" ותוכניות טבע. לפעמים צוחקים ביחד, לפעמים סתם שותקים. והשתיקה הזו כבר כל כך ותיקה, כל כך שלנו — היא לא כואבת בכלל. היא כמו שמיכה חמה שמכסה את שנינו.

בסופי שבוע לפעמים באה השכנה זהבה עם בעלה מהקומה השלישית. יושבים, שותים קפה טורקי, מדברים על מה שקורה בעולם, מה חדש בשכונה, מי עבר לאן. שיחות רגילות, של כל החיים. אבל אחרי הביקורים האלה הלב נשאר הרבה יותר חם.

לפעמים אני שואל את עצמי — על מה בזבזתי את כל השנים האלה. יכול היה להיות אחרת. יכולתי להיות אמיץ יותר בזמנו. יכולתי לבחור לא בביטחון השקט, אלא בחיים האמיתיים, עם כל הסיכון שבהם. אבל מה אני יכול לעשות עכשיו. הזמן ההוא לא חוזר. נשאר רק מה שיש לי כרגע: הבוקר הזה, התה שעדיין חם, הקול של אמא שמגיע מהמטבח.

ואז, לפני שבועיים בדיוק, זה קרה. אמא לא ענתה כשקראתי לה לארוחת בוקר. מצאתי אותה על הרצפה ליד המיטה, מחוסרת הכרה חלקית, נושמת אבל לא מגיבה. התקשרתי למד"א, חיכיתי שמונה דקות שהרגישו כמו שעה, ונסעתי איתה באמבולנס לבית החולים רמב"ם. שבץ קל, אמרו. היא בהכרה עכשיו, מדברת קצת לאט, יד שמאל חלשה. שלושה ימים באשפוז, ועכשיו היא בבית, עם פיזיותרפיסטית שבאה פעמיים בשבוע.

באותו לילה בבית החולים, כשישבתי ליד המיטה שלה וחיכיתי שתתעורר, הבנתי משהו. לא הבנה גדולה, פילוסופית — פשוט עובדה פשוטה: אין לי תיק אחד מסודר. לא ייפוי כוח מתמשך, לא הוראות רפואיות מראש, שום דבר. אם היה קורה לה משהו יותר חמור, הייתי צריך להתמודד עם הבירוקרטיה הזאת לגמרי לבד, בלי שום נייר בידיים.

אז השבוע, אחרי שהיא כבר התייצבה קצת, ישבתי מולה על השולחן במטבח עם דף ועט. לא דיברנו על מוות, לא ישירות. פשוט אמרתי לה: "אמא, בואי נסדר כמה דברים, ליתר ביטחון." היא הנהנה, ואמרה "טוב שאתה חושב על זה, בני, לא אני." קבענו תור אצל עורך דין ברחוב הנביאים, מישהו שהשכנה זהבה המליצה עליו, כדי להכין ייפוי כוח מתמשך ולעדכן את פרטי חשבון הבנק המשותף שלנו בבנק לאומי.

זה לא פתר שום דבר גדול. אמא עדיין תשמונים ושתיים, עדיין חלשה מהשבץ, עדיין צריכה עזרה לרדת במדרגות. אבל יש עכשיו תיקייה כחולה במגירה במטבח, עם הניירות בפנים, ועם השם שלי כמורשה. וכשהתקשרתי לאחות שלי ואמרתי לה בפירוש — "אני צריך שתבואי לחתום גם את, ושתדעי איפה הכל נמצא, כי אני לא יכול לעשות את זה לבד" — היא באה. ישבה מולי במטבח, קראה את הניירות, וחתמה.

זה לא נגמר בחיבוק ובדמעות. היא הלכה הביתה למודיעין אחרי שעה, ואני נשארתי עם אמא, עם כוס תה שכבר התקרר על השולחן. אבל בפעם הראשונה מזה שבועיים, כשעליתי לישון, לא הרגשתי לבד עם זה. יש נייר במגירה. יש שם עוד שם, לא רק שלי. ומחר בבוקר אני שוב אשמע את הקול שלה מהמטבח, ואדע שהפעם הכנתי את עצמי קצת יותר טוב לקראת היום שאני מפחד ממנו.