הדירה ברחוב ביל”ו שאף פעם לא הפכה לשלי

קוראים לי אבישי גורן, בן ארבעים ואחת, מרכיב מטבחים בחברה פרטית בראשון לציון. נשוי לשירה כבר תשע שנים. ואני זה שגר עם חמותי — לא ההפך.

תשמעו, זה לא מה שאתם חושבים. אני לא הבן חורג המרושע בסיפור. אני האיש שכל ערב חוזר הביתה ומוצא את הדלת נעולה בבריח הפנימי, אף על פי שיש לי מפתח משלי לדירה הזאת כבר שמונה שנים.

הכל התחיל כשהחמות שלי, רבקה, בת שבעים ושתיים, נשארה לבד אחרי שבעלה נפטר. דירת שלושה חדרים ברחוב ביל"ו בפתח תקווה, קומה שנייה, בלי מעלית. שירה, אשתי, לא יכלה לסבול את המחשבה שאמא שלה תישאר שם לבד עם הברכיים הכואבות שלה ועם המרפסת ההיא שמלאה בעציצים שהיא כבר לא מסוגלת להרים. אז עברנו. מכרנו את הדירה שלנו בגבעת שמואל, ואמרנו — זמני. שנה, שנתיים, עד שהיא תתרגל.

עברו שמונה שנים.

ואני עדיין הבחור שמוריד את הזבל בשעה שבע בבוקר כי "ריח הזבל בחדר מדרגות זה לא יפה", ושמזיז את הרכב שלי — קורולה 2019, לבנה, כן אני זוכר את השנה כי שילמתי עליה עדיין — כל בוקר יום שלישי כי "רבקה צריכה את החניה ליד הכניסה כשהיא הולכת לקופת חולים מאוחדת".

הדבר שממש שבר אותי היה לפני שלושה חודשים, ביום שישי בערב. חזרתי מהעבודה עם ניחוח של נסורת עדיין על הבגדים, עייף, ורציתי רק לשבת מול הטלוויזיה ולראות את המשחק. נכנסתי למטבח, ורבקה עומדת שם, מסננת מרק עוף בסיר הענק שלה, ואומרת לי, בלי אפילו להסתובב: "אבישי, תזיז את הנעליים שלך מהכניסה, יש לי אורחים הערב." אורחים. שלה. בדירה שאני משלם עליה ארנונה, ועד בית, וחצי מהחשמל.

עמדתי שם עם התיק על הכתף, והבטתי בה. היא המשיכה לבחוש במרק כאילו אני חלק מהריהוט.

"רבקה," אמרתי, "זה גם הבית שלי."

היא הפסיקה לבחוש לרגע. "זה הבית שלי, אבישי. אתם גרים כאן."

המשפט הזה נכנס לי ישר לבטן. גרים כאן. כאילו אנחנו דיירים בשכירות, לא בני משפחה שוויתרו על דירה משלהם כדי שהיא לא תיפול במקלחת ותשכב שם שעתיים לבד.

הלכתי לחדר שלנו — החדר שהיה פעם חדר העבודה של בעלה המנוח, עדיין עם ריח קלוש של הספרים הישנים שלו על המדף שרבקה מסרבת לפנות — וישבתי על המיטה. שירה נכנסה אחרי, ראתה את הפנים שלי, ואמרה: "מה קרה עכשיו?"

"אני רוצה לדעת מתי אנחנו זזים מפה," אמרתי. "שנה, שנתיים, אמרת. עברו שמונה."

שירה ישבה לידי, ידיים על הברכיים. "אבישי, היא לבד. מי יטפל בה?"

"אני לא אומר שלא נטפל בה. אני אומר שאני לא רוצה להיות אורח בבית שאני מממן."

זה היה הרגע שבו הבנתי משהו שלא רציתי להודות בו קודם: שירה מפחדת מאמא שלה. לא פוחדת שיקרה לה משהו — פוחדת ממנה. מהדעה שלה, מהאכזבה שלה, מהמבט הזה שרבקה יודעת לתת כשמישהו לא עשה בדיוק כמו שהיא רצתה.

השבוע שאחרי זה, קרה משהו שהזיז את הכל.

רבקה נפלה. לא במקלחת — במרפסת, בין העציצים שהיא מתעקשת לטפל בהם לבד, למרות שביקשתי ממנה מיליון פעם שתחכה שאני אעביר אותם. שברה את פרק כף היד השמאלית. הביאו אותה לבית החולים בילינסון, ואני זה שנהג, כי שירה הייתה בהיסטריה מדי בשביל לנהוג.

בבית חולים, בעודנו מחכים לגבס, רבקה שכבה על המיטה בחדר המיון, יד שבורה, פנים חיוורות, ופתאום אמרה משהו שלא ציפיתי לו: "אני יודעת שאתה לא רוצה להיות פה, אבישי."

לא ידעתי מה לענות. אז שתקתי.

"בעלי המנוח," היא המשיכה, "היה אומר לי — רבקה, אל תיתני לילדים לוותר על החיים שלהם בשבילך. ואני נתתי לזה לקרות בכל זאת. כי נוח לי."

זה לא היה רגע של דמעות והתפייסות מיד. זה היה רגע שבו משהו נסדק, אבל לא נשבר עדיין. רבקה הלכה הביתה עם גבס, ובמשך שבוע היא הייתה עדיין רבקה — מבקשת שאזיז דברים, מעירה לי שהחלטתי לקנות חלב מהסופר הלא נכון.

אבל שבועיים אחרי הנפילה, ישבנו שלושתנו סביב שולחן המטבח — אותו שולחן, אותו מפת ניילון עם ציורי פרחים שהיא לא מחליפה כבר עשר שנים — ואני שמתי על השולחן תיקייה כחולה.

"מה זה?" שאלה רבקה.

"בדקתי," אמרתי. "יש עמותה בפתח תקווה שמארגנת עזרה סיעודית וליווי לקשישים, שעות ביקור, נסיעות לקופת חולים, הכל. מסובסד דרך המוסד לביטוח לאומי בגלל הגיל שלך והפציעה. שמתי את המספרים שם, ואת הטפסים."

שירה הביטה בי בהלם. רבקה פתחה את התיקייה בידה הבריאה, בחנה את הדפים.

"ומה זה אומר," שאלה רבקה לאט, "בשבילכם?"

"זה אומר," אמרתי, "ששירה ואני נחזור לחפש דירה משלנו. לא רחוק — רבע שעה נסיעה, לא יותר. אבל דירה שלנו. ואת תמשיכי לגור פה, עם עזרה אמיתית, לא רק איתי כמנהל בית."

רבקה לא בכתה. היא רק סגרה את התיקייה, ואמרה: "קח את הנעליים שלך מהכניסה בדרך החוצה. ותביא לי עוד מהמרק בפעם הבאה שאתה בא."

שלושה שבועות אחר כך שירה ואני חתמנו על חוזה שכירות על דירת שני חדרים ברחוב ז'בוטינסקי, עשר דקות נסיעה מרבקה. העברתי את הקורולה בעצמי לחניה החדשה, בלי שאף אחד יבקש ממני. ובכל יום שלישי, אני עדיין נוסע לשם — לא כי מישהו דורש, אלא כי אני בוחר.