בדיוק שלוש דקות לפני שדרסה לו את הפרחים, הוא הביא לה טבעת.

הגג של מגדל "סירקה" בשדרות רוטשילד היה מלא אנשים בלבוש ערב, כוסות שמפניה עם בועות שהולכות ונעלמות באור השקיעה. למטה, תל אביב נדלקה אור-אור. ולין אדרי עמדה בשמלה אדומה עם גב חשוף, והסתכלה על גבי כסא הגלגלים על יונתן שגב, המנכ"ל של החברה שלה, האיש שבזכותו היא בכלל מחזיקה בתפקיד שלה.

"זה נגמר בינינו," אמרה, והקול שלה היה שטוח כמו אספלט.

יונתן לא ענה. הוא ישב בכסא, רגל אחת בגבס עד הברך, מעיל חקלאי מאובק זרוק על הכתפיים שלו כאילו בא היישר מהמוסך. בידיים שלו — זר ורדים לבנים, קצת פגועים בקצוות, כמו שהוא קנה אותם במכולת בדרך ולא בחנות פרחים.

"וולין," הוא אמר בשקט, "תני לי רק —"

היא לא נתנה לו לגמור. תפסה את הזר וטלטלה אותו מהידיים שלו, והוא התפרק על האבן באור הכתום הזה שנופל בסוף יוני על הגג. ואז עשתה צעד, ועקב של נעל אדומה דרך ישר על הפרקים של הפרחים. קראק. קראק. שתי פעימות, כמו שעון.

"שנה וחצי," היא אמרה. "שנה וחצי טיפלתי בך אחרי התאונה. ואתה עדיין חושב שאני צריכה אישור ממך בשביל כל דבר. אני לא הכלבה שלך, יונתן."

מישהו מהאורחים ליד השולחן עם הקינוחים הפסיק לדבר. המלצר עם המגש קפא במקום.

היא פנתה ללכת. רגע לפני שהגב שלה הסתיר לו את הפרצוף, היא ראתה אותו — זה קרה כל כך מהר שהיא לא הבינה בהתחלה מה היא ראתה בכלל.

יונתן שגב קם.

לא בעזרת קביים. לא בכוח של מישהו שעוזר לו. הוא קם מהכסא כמו מישהו שבחיים לא ישב בו, הסיר את המעיל האדמה-מלוכלך מהכתפיים ברעד אחד, וגילה טוקסידו שחור מתחתיו, מכופתר, ללא קמט אחד, כאילו עכשיו הוציאו אותו מהניילון.

האורחים על הגג השתתקו ממש. השף שהגיח מהמטבח עם צלחת עוף בלאדו הקפיא את היד באוויר.

הוא כרע ברך — הברך שהיתה "שבורה" לפני שלושים שניה — ליד הפרחים הדרוסים. בעדינות, באצבעות ארוכות, הוא פתח את העלים הפגועים. בתוך הגבעול, קשור בחוט דק שהיא לא ראתה אף פעם, נצנץ טבעת. יהלום גדול, אמיתי, בתוך משבצת פלטינה.

הוא קם. עמד זקוף לראשונה מול כל האורחים. ועכשיו הפנים שלו היו משהו אחר לגמרי — לא העצבני הנכה שהתרפס לה כל שנה וחצי. קרים. בוחנים.

"מה חשבת שקרה כאן, וולין?" הוא שאל, והקול שלו היה שקט כמו שולחן מרפאה. "שאני באמת זקוק לך?"

היא עמדה. לא זזה.

"החברה שאת עובדת בה," הוא המשיך, "רשומה על שמי. הדירה ברחוב דיזנגוף שאת גרה בה — על שמי. חוזה השכירות. חוזה ההעבודה שלך. הבונוס שקיבלת בחודש שעבר — חמישים ואחד אלף שקל — אני אישרתי אותו באצבע. ואני, וולין, מעולם לא הייתי נכה. ישבתי בכסא הזה שלושים ואחד יום, כי רציתי לראות מה את עושה כשאת חושבת שאת כבר לא צריכה אותי."

היא פתחה את הפה. שום דבר לא יצא.

"שלושים ואחד יום," הוא חזר. "וביום העשרים ושבעה, שמעתי אותך מדברת בטלפון עם רועי מהמכירות. את זוכרת מה אמרת?"

היא לא זכרה. או שהיא זכרה בדיוק, וזה היה גרוע מכל מה שהיא יכלה להכחיש.

יונתן הושיט לה את הטבעת, לא כמתנה — כמו מישהו שמחזיר חוב.

"קחי," הוא אמר. "לא בשבילך. בשביל מה שהיה אמור להיות."

היא לא לקחה.

הוא הניח אותה בעצמו על השולחן הקרוב, בין שתי כוסות שמפניה ריקות, ופנה לדודי כהן, היועץ המשפטי של החברה, שעמד שם כל הזמן בלי שהיא שמה לב אליו.

"דודי," הוא אמר, "מחר בבוקר, שעה תשע, תתקשר לוולין ותסביר לה את הנהלים. חוזה השכירות ברחוב דיזנגוף מבוטל תוך שלושים יום, כמקובל כשעובד עוזב באופן בלתי מתואם. ותוציא לה מכתב פיטורים חתום, בלי הסברים נוספים. יש לנו את כל התיעוד."

"הכל מתועד," דודי אמר, והרים טלפון מכיסו כאילו כדי להראות שזה כבר נשלח.

וולין הביטה בפרחים הדרוסים. הביטה בטבעת שנשארה על השולחן, מנצנצת מתחת לפנסים הקטנים שהיו תלויים על החוט בין שתי עמודי הגג. הביטה באנשים שעד לפני דקה היו חייכנים ועכשיו עמדו בשתיקה גמורה, כמו קהל שראה מופע שלא ציפה לו.

היא ניסתה למצוא קול. "יונתן, אני —"

"אל תבזבזי את זה עליי," הוא אמר, כבר פונה לעזוב. "אני לא צריך הסבר. אני צריך שתהיי בחדר הישיבות מחר בתשע, לפני שדודי מגיע, ותחזירי את תג העובד ואת המחשב הנייד. יש לך עד תשע ועשרה."

ואז הוא הלך, בלי להסתכל אחורה, הטוקסידו שלו נדלק רגע אחרון באור השקיעה שכבר הפך סגול כהה מעל שדרות רוטשילד, ועזב אותה שם, על הגג, עם עקב שבור אחד, זר מרוסק, וטבעת שאף אחד לא בא לקחת.