המפתחות של שולי

היא לא הרימה את הקול. זה מה שתמר זכרה אחר כך, כשניסתה לשחזר את הרגע הזה שוב ושוב — שהיא לא צרחה, לא בכתה, רק עמדה במטבח של הדירה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עם הטלפון ביד, ושמעה את עורכת הדין אומרת לה שאסור לה להירגע עדיין.

שולי, אמא של תמר, הייתה בת שבעים ושלוש. שלוש שנים לפני כן, אחרי שבעלה נפטר, היא עברה לגור עם הבת והחתן — יוסי, בעלה של תמר, מנהל סוכנות נסיעות קטנה ברמת גן. "זמנית," אמרה שולי. "עד שאסתדר." הדירה ברחוב אבן גבירול הייתה על שם יוסי, קנייה מלפני הנישואין, אבל שולי שמה בה כל שקל שהיה לה מהפנסיה הצבאית של בעלה המנוח — מקרר חדש, מזגן בחדר השינה, ריצוף חדש במרפסת. "זה הבית שלכם," היא אמרה, "אני רק עוזרת."

יוסי היה נחמד אליה. בהתחלה. היה מביא לה פרחים ביום הזיכרון לבעלה, שומר לה את הכיסא הנוח בסלון, מתקן לה את הטלוויזיה כשהיא נתקעת על ערוץ אחד. תמר חשבה שהם ברי מזל — לא כל אמא גרה בשלום עם החתן.

אז למה הוא עשה את זה.

זה קרה ביום שלישי אחרי הצהריים, כשתמר הייתה בעבודה — היא מורה לחינוך מיוחד בבית ספר ביפו — ושולי ישבה במרפסת עם כוס תה, וראתה את יוסי יוצא מהדירה עם שתי מזוודות ותיק מסמכים. הוא לא הביט בה. היא שאלה "יוסי, לאן אתה?" והוא ענה בלי לעצור "לעורך דין. יש משהו שצריך לסדר." רק בערב, כשתמר חזרה, הבינו שתיהן מה הוא סידר.

יוסי מכר את סוכנות הנסיעות שלו — זה שתמר ושולי ידעו. מה שלא ידעו הוא שהוא לקח את הכסף, שלושת מאות ועשרים אלף שקל, והשקיע אותם בדירה שנייה בנתניה, על שמו בלבד, ורשם אותה כ"דירת מגורים ראשית" לצורך מס. ולמה זה חשוב? כי יומיים לפני כן הוא הגיש בקשה בטאבו להעביר את הדירה ברחוב אבן גבירול — זו שבה גרו שלושתם — לידי אחיו, תמורת "הלוואה ישנה" שלא היה לה שום תיעוד אמיתי. מהלך משפטי נקי, חתום, עם עורך דין. תוך עשרים ואחד יום הדירה הייתה עוברת לבעלות אחרת, ושולי ותמר היו נשארות בלי כתובת.

"זה היה שלי לפני שהתחתנתי איתך," אמר יוסי לתמר באותו ערב, כשהיא עמדה מולו במטבח עם הסיר עדיין על האש. "אני לא חייב להסביר לך מה אני עושה עם מה שהיה שלי."

"ואמא שלי?" תמר שאלה. "היא שמה בדירה הזאת כל מה שהיה לה."

"זה היה בחירה שלה," הוא אמר. "לא ביקשתי ממנה כלום."

שולי לא אמרה מילה. היא ישבה על הכיסא הנוח בסלון — הכיסא שיוסי "שמר לה" — והביטה בריצוף החדש שהיא שילמה עליו, ובמזגן שהיה עדיין קר למעלה, ובתמר שעמדה במטבח כמו מישהי שאיבדה את הקרקע.

בלילה שולי אמרה לתמר: "אל תדאגי לי. יש לי משהו שהוא לא יודע עליו."

תמר לא הבינה למה הכוונה, עד שבבוקר שולי הוציאה מהארון תיקיה ישנה, מהודקת בגומייה, ובתוכה — תעודת בעלות על מגרש קטן בחוף השרון, ליד מכמורת, שבעלה המנוח קנה עוד בשנות השמונים ולא הספיק למכור. שולי לא אמרה לאף אחד, כי "זה לא היה שווה כסף גדול, מה יש להתרברב." עכשיו, עם הבנייה החדשה שעלתה באזור, המגרש הזה היה שווה — שמאי אישר את זה באותו שבוע — מאה שמונים אלף שקל.

"אני לא רוצה את הדירה שלו," שולי אמרה. "אני רוצה שהוא ידע שאני לא זקוקה לרחמים שלו."

תמר פנתה לעורכת דין, רונית פלד, שעבדה במשרד קטן ברמת השרון. רונית הסבירה את זה בפשטות: "אם הדירה רשומה על שמו ונקנתה לפני הנישואין, את לא יכולה לעצור את המכירה שלה לאח. אבל את יכולה, ואת צריכה, להגן על אמא שלך — ולהתגרש בלי לקחת איתך אפילו שקל מהחובות שלו."

הגירושים התקיימו תוך ארבעה חודשים. יוסי לא התנגד — הוא רצה להיפטר, הוא אמר, "מכל הסיפור הזה." הוא לא ידע מה מחכה לו.

ביום שהדירה עברה רשמית לאחיו, יוסי בא לקחת את שאר החפצים שלו מהדירה ברחוב אבן גבירול. הוא מצא את תמר ושולי יושבות במטבח, עם קופסאות אריזה, ועל השולחן — חוזה שכירות חדש, חתום, לדירת שלושה חדרים ברחוב סוקולוב בחדרה, קרוב למגרש בחוף שהפכו לכסף ממש.

"עברתם לחדרה?" הוא שאל, כאילו זה היה הדבר המוזר ביותר ששמע.

"מכרנו את המגרש של אבא," אמרה שולי, בלי להסתכל עליו. "זה שאף אחד לא ידע עליו. קיבלנו עליו מספיק כדי לשכור דירה ולהתחיל מחדש. בלעדיך."

יוסי עמד בפתח עם קרטון אחד בידיים, מחפש משהו להגיד. לא מצא. תמר לא הרימה את העיניים מהחוזה שהייתה חותמת עליו — שם, תאריך, חותמת של עורכת הדין. שולי שמה את תעודת הבעלות הישנה, זו שהייתה בתיקיה מהודקת בגומייה, בתוך קלסר חדש, ליד חוזה השכירות, וסגרה אותו.

"תדאג לנעול את הדלת כשתלך," היא אמרה. "המפתחות שלך לא מתאימים לבית הבא."