השאיר מכתב אצל הרופא לפני שהספקתי להיפרד

שלושה שבועות לפני שנפטר, אבישי התחיל להיעלם מחדר בבית החולים לשיחות קצרות עם ד"ר כהן. הוא לא סיפר לי על מה הם מדברים. אני ישבתי אז במסדרון של בית החולים איכילוב, על כיסא פלסטיק ליד מכונת הקפה, וספרתי אריחים ברצפה כדי לא לספור ימים.

היינו נשואים ארבע שנים כשסוף סוף נכנסתי להריון. אבישי ניהל מוסך ברחוב הרכבת בתל אביב, ואני לימדתי בבית ספר יסודי בשכונת פלורנטין. רצינו את הילדה הזאת כל כך הרבה זמן, שכשראיתי סוף סוף שני פסים, בכיתי חצי שעה בשירותים לפני שאספתי אומץ לספר לו.

שבעה חודשים אחר כך אבישי קיבל אבחנה שאחריה שום דבר אחר כבר לא היה חשוב. גידול במוח, לא ניתן לניתוח. הרופאים נתנו לו שלושה, אולי ארבעה חודשים.

"הבת שלנו תיוולד בלעדיי," הוא אמר אז, כל כך רגיל, כאילו דיבר על מזג האוויר.

ישבנו במרפסת של הדירה שלנו ברחוב הרכבת, אני עם תה, הוא בלי כלום, כי כבר שבוע לא הצליח לבלוע שום דבר בלי בחילה. הוא הניח את כף היד על הבטן שלי, במקום שבו הקטנה בדיוק בעטה.

"כשיגיע הזמן ואיברים שלי יהיו עוד תקינים," אמר, "אני רוצה לתרום אותם."

"אל תדבר על מוות כשהיא בועטת," ביקשתי, כי שום דבר חכם יותר לא עלה בדעתי.

"בדיוק בגלל זה אני חייב לדבר על זה עכשיו. אם לא אספיק לראות אותה גדלה, אולי אני אתן לאבא אחר הזדמנות לראות את זה אצלו."

בחודש התשיעי להריון סגרתי לו כפתורים בחולצה, כי הידיים שלו רעדו יותר מדי. לשירותים הוא הלך בשני שלבים, עם עצירה לנשימה ליד המשקוף. מחוץ לחלון השכן מהבניין ממול עשה על-האש למרות אוקטובר, ואני עמדתי לצד אבישי וחשבתי שהעולם ממשיך להסתובב כאילו שום דבר לא קורה.

הוא נפטר בבית חולים איכילוב, כף היד שלי אחוזה בכף ידו, הטלוויזיה בפינת החדר הראתה בשקט תוכנית בישול שאף אחד לא צפה בה. כשהאחות נתנה לי את טופס ההסכמה לתרומת איברים, העט שקל כמו קילו. חתמתי, כי הבטחתי.

חשבתי שזה היה היום הגרוע בחיי. טעיתי בכמה דקות.

כבר יצאתי מהבניין, חלפתי ליד מכונת המשקאות בכניסה, כששמעתי צעדים מאחוריי – מהירים, לא סדירים. ד"ר כהן, מתנשף, החזיק משהו מוסתר מאחורי הגב.

"אבישי נתן לי את זה לפני שלושה שבועות," הוא אמר. "הוא ביקש שאבטיח לו שתקבלי את זה רק עכשיו."

הוא מסר לי מעטפה לבנה פשוטה, קצת מקומטת, כאילו נשא אותה בכיס החלוק כל יום, מפחד שישכח. השם שלי, ענת, כתוב בכתב היד שלו – אותו כתב שבו מילא חשבוניות ללקוחות במוסך.

התיישבתי על הספסל ליד הכניסה ופתחתי.

"ענת, אם את קוראת את זה, לא הספקתי להכיר את הבת שלנו. סליחה שלא אראה את הצעדים הראשונים שלה, ולא איך היא הולכת בפעם הראשונה לגן, ולא איך יום אחד היא תתקשר אלייך ותגיד שהתאהבה.

אל תיתני לזה שאני לא שם להיות הדבר הכי גדול בחיים שלה. תגידי לה שאהבתי אותה עוד לפני שראיתי את הפנים שלה. כל בעיטה שהרגשתי דרך הבטן שלך, תישאר איתי, לאן שלא אלך.

ועוד דבר. ביקשתי מד"ר כהן למסור לך את זה רק עכשיו, כי רציתי שתדעי משהו מעבר למה שכתוב בניירת של בית החולים: איפשהו בארץ, בזכותי, משפחה אחרת תקבל עוד קצת זמן ביחד. זה התיקון האחרון שלי, ענת. הדבר האחרון שנתתי, כדי שמישהו אחר יוכל להמשיך לנסוע."

ד"ר כהן עמד לידי, בלי לומר כלום, הידיים תחובות בכיסי החלוק. בסוף הוא אמר רק:

"הלב הגיע לגבר מחיפה. בן ארבעים ושתיים, שני ילדים. הניתוח הצליח."

לא שאלתי שום דבר נוסף. לא רציתי לדעת שם או כתובת – אבישי לא היה רוצה בכך, ידעתי את זה בלי לשאול. קיפלתי את המכתב, החזרתי אותו למעטפה והכנסתי לתיק, ליד תוצאות האולטרסאונד מלפני שבוע.

חמישה חודשים אחר כך, בפברואר, נולדה הבת שלנו, נויה, שני קילו שמונים גרם, עם אותו גומה בסנטר כמו אביה. החזקתי אותה על בית החזה בלילה הראשון בבית חולים איכילוב – אותו חדר, רק קומה מעל – ולחשתי לה באוזן:

"אבא שלך לא הספיק להישאר. אבל הוא הספיק להשאיר משהו שנשאר."

המעטפה מונחת עכשיו בקופסת עץ על השידה, יחד עם הטבעת שלו ומפתחות המוסך, שמכרתי בשנה שעברה לשותף של אבישי, רונן – בשלוש מאות ועשרים אלף שקל, בדיוק כמה שהיה צריך לדירה קרובה יותר לגן של נויה. מפתחות הדירה הישנה ברחוב הרכבת נשארו תלויים על הווו ליד הדלת עוד שנה אחרי מותו. בשבת שעברה הורדתי אותם ומסרתי לדיירים החדשים יחד עם שאר ניירות השכירות.