המרפאה בקומה השנייה ברחוב אבן גבירול

אני עובדת רבע יובל בקבלה של מרפאת שיניים ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ומהכיסא שלי ליד הדלת רואים הכל: מי מגיע לבד, מי מגיע עם ליווי, מי מחכה שיתקשרו אליו ואף אחד לא מתקשר. ככה הכרתי את אורית.

היא הגיעה אליי לראשונה לפני כשנתיים, בסתיו, עם כאב שיניים שגרם לה לבטל שתי פגישות קודמות מרוב פחד. אשה בת ארבעים ומשהו, מעצבת גרפית פרילנסרית, גרה לבד ברחוב פרישמן. שמתי לב אליה כי היא הייתה היחידה בהמתנה שלא הביטה בטלפון. היא פשוט ישבה, הסתכלה על התמונה של ים המלח שתלויה אצלנו על הקיר, וחיכתה.

בפעם השלישית שהיא באה היא כבר ידעה את השם שלי, ואני ידעתי שהיא שותה קפה הפוך בלי סוכר ושהיא מגיעה תמיד ברכב שלה, יונדאי איוניק לבנה, כי היא לא סובלת את הצפיפות באוטובוס 5. שאלתי אותה פעם אם היא צריכה שאני אודיע למישהו כשהיא בטיפול, סתם, מהניסיון שלי שרוב האנשים משאירים מספר של בן זוג או ילד. היא ענתה שאין לה את מי להודיע לו, ושזה בסדר גמור.

זה נשמע לי עצוב באותו רגע. אחר כך הבנתי שטעיתי.

הרופא שלנו, ד"ר שגיא, שאל אותה פעם דרך אגב אם היא לבד בחגים, כי הוא ראה שהיא ממלאת טופס ביטוח בלי איש קשר לשעת חירום. היא ענתה לו בלי להתגונן: "יש לי שלוש חברות שאני סומכת עליהן בעיניים עצומות, ויש לי אחות שגרה בחיפה ומתקשרת כל יום שישי. זה מספיק לי." הוא לא שאל שוב.

מה שראיתי אצלה, ומה שלא ראיתי אצל הרבה מטופלים אחרים, זה שהיא לא הייתה עצבנית מהבדידות שלה. היא הייתה עצבנית מהמקדחה, כמו כולם, אבל לא ממה שהיה מחוץ לחדר. פעם, בזמן שחיכתה שהזריקה תתפוס, היא שלפה מהתיק שלה עדשה ומטלית קטנה וניקתה אותה בעצבנות, ותוך כדי זה סיפרה לי שהיא הייתה בעבר בקבוצת וואטסאפ של שכונת ילדות – אירועים כל שבוע, בקשות עזרה מכל הכיוונים. היא עזבה את הקבוצה לפני שלוש שנים אחרי שגילתה ששתיים מהחברות שם דיברו עליה מאחורי הגב על גירושין שהיא עברה. "הבנתי שאני משלמת על משהו שלא מקבלת בחזרה," היא אמרה לי, בקול שטוח, כאילו היא מדווחת על מזג אוויר, ודחפה את העדשה חזרה לנרתיק בתנועה חדה מדי בשביל משפט כזה רגוע.

בערב אחד, חודשים לפני שהכל התפוצץ, אורית נשארה יושבת אחרי הטיפול, כי הרכב שלה לא נדלק בפעם הראשונה מזה שנים, וקרובת השירות אמרה עשרים דקות המתנה. ישבנו שתינו בקבלה הריקה, ואני שאלתי אותה בלי לחשוב הרבה איך זה עם נועה, האחות שהיא מזכירה. היא צחקה קצת, אמרה שנועה תמיד הייתה "האחות הגדולה שדואגת", עוד מהילדות, כשנועה הייתה מכריחה אותה ללבוש מעיל גם באפריל. "היא לא רעה," היא אמרה, "היא פשוט לא יודעת להיות אחות בלי להיות גם אמא." זה נשמע לי כמו חיבה אמיתית, לא רק תלונה, ובגלל זה מה שקרה אחר כך הכאיב לי כשלעצמה לשמוע.

זה קרה אחר צהריים אחד, כשאורית נכנסה למרפאה עם מעטפה לבנה שהצטלבה על החזה שלה כמו משהו שהיא לא רצתה לגעת בו יותר מדי. היא ניגשה לעמדה שלי, לא ישר לכיסאות ההמתנה, ואמרה: "תראי מה קיבלתי היום בדואר." היד שלה רעדה כשהיא משכה את הדף מהמעטפה – לא רעד של פחד, יותר כמו מישהי שמנסה להחזיק כוס קפה רותחת בלי כפפה. היא פרשה את הדף על השולחן שלי, ממש בין טופסי הביטוח שהיה עליי למלא לחולה הבא, והצביעה על סעיף באמצע העמוד.

"תקראי," היא אמרה.

קראתי. "בקשה לבדיקת כשירות… מוגשת מדאגה כנה לרווחתה של הגברת אורית קרן." חתומה: נועה קרן-לוי.

"דאגה כנה," אורית חזרה על המילים, ולקחה בחזרה את הדף מהר מדי, כאילו הוא צרב לה את האצבעות. "היא לא דיברה איתי שנה וחצי חוץ מהודעות יום שישי בוואטסאפ, ועכשיו היא רוצה למנות לי אפוטרופוס."

"מה תעשי?" שאלתי.

היא לא ענתה מיד. היא קיפלה את הדף לשניים, ואז לארבע, בקפידה מוגזמת, יישרה את הפינות עד שהן נפגשו בול. "אני לא יודעת עדיין," היא אמרה. "אבל אני לא הולכת להתקשר אליה ולצעוק. זה בדיוק מה שיהיה כתוב אז בתיק – 'מתנהגת באופן לא יציב'." היא צחקה צחוק קצר וחסר הומור, ודחפה את הדף הביתה פנימה לתיק שלה, כמו מישהי שמכניסה משהו רדום לכלוב.

בשבועות שאחרי זה היא הייתה מגיעה למרפאה ומדברת איתי בזמן ההמתנה, כי לדבריה אין לה עם מי לעבור את זה בלי שזה יהפוך לדרמה משפחתית נוספת. "את היחידה שלא שופטת ולא מעורבת," היא אמרה לי פעם, כמעט מתנצלת על זה שהיא מעמיסה עליי. כך נחשפתי לפרטים שאף פקידת קבלה לא באמת אמורה לדעת: שהיא שכרה עורכת דין, גברת שקד, ברחוב אלנבי, ופתחה תיק נגדי – בקשה לצו מניעה נגד הליך האפוטרופסות, בצירוף חוות דעת של פסיכיאטר עצמאי שקבע שהיא כשירה לגמרי, מנהלת עסק רווחי ומשלמת מסים בזמן. את זה היא סיפרה בקול שנשמע כמו רשימת קניות, כאילו ככל שהעובדות יבשות יותר, כך פחות כואב לחזור עליהן.

מה שהיא לא אמרה ביבושת היה הצוואה. באחד הימים, כשד"ר שגיא איחר בחצי שעה והיא חיכתה איתי, היא סיפרה שיש לה צוואה ישנה, משבע שנים קודם, שבה הדירה בפרישמן והחסכונות – היא לא אמרה כמה, רק "סכום נכבד" – היו אמורים לעבור לנועה. "עכשיו אני כותבת חדשה," היא אמרה, ומשכה בכתפיים בתנועה שניסתה להיראות אדישה ולא הצליחה לגמרי. את הדירה היא החליטה להשאיר לעמותה שמלווה נשים אחרי גירושין, "כי הן היחידות שבאמת ליוו אותי כשהייתי צריכה". את החסכונות היא חילקה בין שתי חברותיה הקרובות, מיכל ורוני. ואת שעון הזהב של אביהן, שהיה אמור לעבור לנועה, היא לקחה בעצמה, באישון לילה, לתיבת הדואר של אחותה בחיפה, בלי מכתב מצורף. "לא רציתי שהוא ישב אצלי בבית ויזכיר לי כל בוקר," היא אמרה כשסיפרה לי על זה, ובפעם היחידה שראיתי אצלה משהו שקרוב לדמעה היא ניגבה את זה במרפק, כאילו הידיים שלה עסוקות מדי בלארגן משהו בתיק.

התיק בבית המשפט לענייני משפחה נמשך תשעה חודשים. ביום הדיון הסופי, במרץ, אורית הגיעה למרפאה יום אחרי, לטיפול שגרתי שכבר היה קבוע מראש, ובזמן שהמתינה לד"ר שגיא ישבה מולי בקבלה ופשוט סיפרה, כמעט בלי הפסקות, כאילו אם תפסיק היא לא תצליח להמשיך.

"נועה ישבה בצד השני של האולם," היא אמרה. "עם עורך הדין שלה. היא לא הסתכלה עליי אף פעם אחת. לא כשהעדתי, לא כשהשופטת הקריאה את ההחלטה." היא עצרה, הביטה לרגע בתמונת ים המלח על הקיר שלנו, כאילו היא בודקת שהיא עדיין שם. "השופטת דחתה את הבקשה במלואה. חייבה אותה בהוצאות של שנים עשר אלף שקל."

"ומה עשית?" שאלתי.

"שום דבר," היא אמרה. "לא רדפתי אחריה במסדרון. פשוט יצאתי לרכב." היא סיפרה שהאיוניק שלה חנה עקום, כרגיל, בחניון הצמוד לבית המשפט, ושהיא ישבה בפנים כמה דקות לפני שהיא הזיזה אותו, רק מחזיקה את ההגה בשתי ידיים ומסתכלת החוצה על שום דבר מסוים, עד שהתקשרה לגברת שקד לוודא שהצו נכנס לתוקף מיד. "לא בכיתי," היא אמרה לי, "וזה הפחיד אותי יותר מאשר אם הייתי בוכה."

שמעתי את זה ולא ידעתי מה לומר, אז לא אמרתי כלום. פשוט הושטתי לה כוס מים מהמתקן ליד הדלת, כמו שאני עושה לכל מי שיוצא מטיפול, וזה כנראה היה הדבר הכי נכון שיכולתי לעשות, כי היא לקחה אותה ושתתה אותה עד הסוף לפני שנקראה פנימה.

לפני חודשיים אורית התקשרה למרפאה לתאם בדיקה שגרתית, ובדרך אגב, כשד"ר שגיא שאל מה נשמע, היא סיפרה שהיא מכרה את הדירה בפרישמן – לא מפני שהיא נאלצה, אלא כי רצתה משהו קטן יותר וקרוב יותר לים, ברמת אביב. את התמורה, אחרי הורדת המשכנתא, היא כבר העבירה לעמותה, מוקדם משתוכנן, כדי שהצוואה לא תהיה תלויה בשום דבר עתידי. אני שמעתי את זה מהצד, כשד"ר שגיא החזיק את הטלפון על רמקול כי ידיו היו עסוקות בכפפות, ובסוף השיחה שאלתי אותה, כשהיא כבר עמדה ליד הדלת לצאת, אם שמעה מנועה.

היא עצרה עם היד על הידית. "הודעה אחת, ביום ההולדת שלי," היא אמרה. "לא עניתי."

"תסגרי לה את המספר?" שאלתי, כי זה נשמע לי כמו השאלה הטבעית.

היא חשבה על זה רגע ארוך יותר משציפיתי, ואז אמרה: "לא. אין לי כבר מה לומר לה שהמכתב הרשום שלה לא כבר אמר. אבל שהמספר יישאר." היא לא הסבירה למה, ואני לא שאלתי שוב. היא פתחה את הדלת, נכנסה לאיוניק הלבן שחונה, כמובן, קצת עקום, וזה היה הפעם האחרונה שדיברנו על זה.