**”לילה טוב” האחרון**

אחת עשרה שנה חלקה מירי כהן מיטה עם בעל שנרדם כשגבו אליה. אבי עבד כמכונאי במוסך ליד שוק הכרמל, חזר מאוחר, ריח בנזין ועייפות דבק בו, וכל שטות ידע להפוך לתירוץ לריב. לא הרים יד. פשוט כיבה את עצמו — ליום, ליומיים, לפעמים שתק שבוע שלם, עד שאפילו החתול עקף את המטבח מרחוק.

באותו ערב, בסוף נובמבר, היא חיממה מרק עוף שהוא לא סיים לאכול אתמול, ואמרה — בלי האשמה בקול — שאבא שלה התקשר, הזמין את כולם לחיפה לחגוג לו תשעים, וכדאי שיסעו סוף סוף כל המשפחה ביחד.

"את בכלל שומעת אותי כשאני מדבר על המשפחה שלך?" הוא קטע אותה בלי להרים את העיניים מהטלפון. "יש לי מספיק צרות גם ככה."

"ומתי כבר תפסיק להילחם בכל העולם, אבי? נמאס לי להיות שק החבטות שלך."

הוא טרק את דלת חדר השינה. היא נשארה במטבח, ראתה איך קרום נוצר על המרק בסיר, וכיבתה את הכיריים רק כשהתחיל ריח שרוף.

הלכו לישון בלי לומר זה לזה לילה טוב. בבוקר מירי לא קמה בשש כרגיל. אבי דפק על דלת האמבטיה, אחר כך על דלת חדר השינה — וראה שהיא עדיין שוכבת, פנים אל החלון שדרכו חלחל אור אפרפר של שחר.

האמבולנס הגיע תוך שתים עשרה דקות. הרופאה אמרה — קריש דם, בשינה, מיידי, שום דבר לא היה אפשר לעשות. אבי עמד במסדרון הבניין בגרביים על האריחים הקרים ולא הצליח להיזכר מתי בפעם האחרונה אמר לאשתו שהוא אוהב אותה.

את ההלוויה סידרה אחותה, שרון — לבדה, כי אבי רק ישב על שרפרף במטבח והביט בקיר. ביום התשיעי הגיעה אליו השכנה, גברת רבקה, שגידלה יונים על הגג וידעה, לפי מה שלחשו בשכונה, יותר מכל אדם חי.

"למה אתה יושב ככה, בחור, כמו גזע עץ?" שאלה, מניחה על השולחן צנצנת דבש, כי לא באה בידיים ריקות.

הוא סיפר לה הכל: על הריב בגלל השיחה מאביה, על הדלת הטרוקה, על כך שהמילה האחרונה ששמעה ממנו אשתו הייתה "יש לי מספיק צרות".

"אתה חושב שהוא יחכה לך, ה'סליחה' הזה?" שאלה גברת רבקה, בוחנת אותו ישירות. "והריב הזה, הוא היה שווה את השקט שיש לך עכשיו?"

"לא," ענה, וקולו נשבר כפי שלא נשבר אפילו בהלוויה. "הייתי נותן הכל שיש לי — את המוסך, את האוטו, הכל — רק בשביל עוד דקה אחת איתה."

גברת רבקה ניערה את החצאית וקמה.

"ותאכל את הדבש, לפני שהוא יתגבש," אמרה וסגרה אחריה את הדלת.

אבי נשאר ליד השולחן לבדו. למחרת הוא לא הלך למוסך — לקח חופש ללא תשלום, וחוב של ארבעים ושתיים אלף שקל על חלפים ימתין. הוציא מהארון את הפטיפון הישן של מירי, זה שהיא ביקשה במשך שנים שיתקן ותמיד דחה. פירק את החוטים, החליף את המחט שמצא בקופסת הכלים, הניח תקליט — של יהודית רביץ, שמירי אהבה להשמיע בשבתות.

המטבח התמלא בקול חם וצרוד, ואבי ישב על הכיסא שלה עד שהתקליט נגמר והמחט התחילה לפגוע בחריץ האחרון — טוק, טוק, טוק.

הוא התקשר לשרון. אמר שהוא רוצה שהטבעת של אמא — כלומר, כבר שלה — טבעת הזהב עם האבן הטורקיז שמירי חבשה כל יום והורידה רק בבית החולים, תגיע לחיפה, לחמותו בת התשעים שמירי אף פעם לא הספיקה להביא אליה לביקור. שתלבש אותה הנכדה הקטנה, זו שקראו לה על שם סבתא.

את הטבעת החזיק בכף היד לפני שהניח אותה בקופסת המשלוח — כבדה, חמה מחום כף ידו שלו, עם האבן השחוקה בקצה משימוש יומיומי. עטף אותה במטפחת של מירי, קשר את הקופסה בחוט, והניח על השולחן, ליד צנצנת הדבש של גברת רבקה.

התקליט המשיך להסתובב בסרק, והמחט המשיכה לדפוק על הקצה — טוק, טוק, טוק — כשכיבה את האור במטבח והלך לישון לבדו.