ארבעת הרוכבים

הצחוק בשולחן הרוכבים נדם בבת אחת. ארבעה גברים חסונים במעילי עור שחורים הפנו את ראשם אל האשה הזקנה שנעמדה לצדם. שיערה הלבן נוצץ תחת אור הניאון של מסעדת הדרכים, ידיה אחזו חזק בידיות ההליכון, ותיק שחור קטן היה תלוי על פרק ידה כמו ארגז קטן של חירום.

הרוכב הצעיר מכולם, זה שהחזיק מנת שווארמה בלאפה, קפא עם הפיתה מול פיו.

"גברת," אמר באיטיות, "מה?"

הזקנה בלעה את הרוק. עיניה כבר היו לחות.

"תעשו לי טובה. תסכימו להתחזות לבנים שלי. רק לאחה"צ אחד."

דממה נפלה על הדיינר הצדדי. המלצרית עצרה מזיגת קפה, נהג משאית הניח עיתון, אפילו תיבת הנגינה העתיקה צרחה פתאום חזק מדי.

הרוכבים בההו בה, לא בטוחים ששמעו נכון.

הזקנה ניסתה להזדקף מעט.

"קוראים לי רבקה לוי," אמרה, קולה רועד. "אני גרה לבד בשכונת הוותיקים בנתניה, ברחוב הפרדס 8, בבית קטן עם חצר שבעלי אברהם בנה במו ידיו. עוד לפני שנפטר."

היא עצרה לקחת נשימה.

"עכשיו חברת 'שיכון חופים בע"מ' טוענת שחתמתי על מסמכים שמכרתי להם את הבית. אני לא חתמתי. הם באים עוד שעתיים לפנות אותי."

הרוכב הגדול מכולם, גבר קירח עם צלקת דקה שעברה דרך גבה אחת, הניח את ספל הקפה באיטיות.

"הם חושבים שאת לבד?"

רבקה הנהנה. "הם חושבים שאני חסרת אונים, לבד בעולם."

הכיסא חרק על הרצפה כשהרוכב הקירח הזדקף. "את לא חסרת אונים."

מולו קם רוכב אחר, זקנו הארוך נח על חזהו. "ואת ממש לא לבד."

כעבור שעתיים אופנועי הרלי־דיווידסון שחורים סובבו את החצר הקטנה של הבית ברחוב הפרדס. ריח יסמין התערבב עם אדי הדלק החמים. אביחי, הקירח, התיישב על כיסא נדנדה תחת עץ השסק. ניר הצעיר השעין את רגליו על השולחן. אילן ושני, שהתגלו כתאומים, הכינו קפה שחור במטבח הקטן של רבקה.

רבקה עמדה במרפסת, עיניה זהרו בתערובת נדירה של תקווה ופחד. היא טרחה להוציא קערית זיתים ופרוסות עוגת תפוזים. "אביחי, תגיד לי, מה תגידו כשיבואו?"

"תסמכי עלינו, סבתא רבקה," מלמל אביחי ונתן לה קריצה איטית. "אנחנו יודעים איך לדבר עם דיירים לא רצויים."

מכונית סלון שחורה עצרה מחוץ לשער. דלתותיה נפתחו בבת אחת, ומתוכה יצאו שני אנשים: אישה בחליפת עסקים מחויטת שלפה תיק מסמכים, ולצדה גבר מזוקן למחצה בחולצה מכופתרת, פקיד הוצאה לפועל. האישה בתיק נראתה כמו מישהי שרגילה לנצח. היא ניגשה אל גדר הרשת וראתה ארבעה רוכבים חסונים מביטים בה בשתיקה.

"גברת רבקה לוי?" קראה.

רבקה קמה באיטיות, נשענת על ההליכון.

"אני פה, אבל לא באתי לבד."

הפקידה מיצמצה. "יש לנו צו פינוי חתום. הבית נמכר לפני חודשיים."

"לא נמכר," אמר אביחי. הוא התרומם, חזהו הרחב ממלא את המרפסת. "אנחנו הבנים שלה. יש לך בעיה עם זה?"

הפקידה חייכה חיוך של טורפת ותיקה. "בנים? לרבקה לוי אין ילדים. בדקנו."

"עכשיו יש," השיב ניר הצעיר. הוא קם גם הוא, והניח יד על כתפה של רבקה. "ארבעה."

פקיד ההוצאה לפועל התקדם, מסמך בידו. "גברת לוי, חתימת ידך מופיעה על טופס ייפוי הכוח ועל חוזה המכר. הכול חוקי."

רבקה רעדה, אבל אביחי נטל את המסמך והציץ בו. מבטו נעצר על תאריך החתימה. גבותיו התכווצו. "תאריך החתימה הוא חמישה במרץ," אמר בקול שקט ומסוכן. "נכון?"

"נכון," אמרה הפקידה בקוצר רוח.

אביחי הסתובב אל רבקה. "סבתא, מה עשית בחמישה במרץ?"

פניה של רבקה התבהרו לפתע. היא שלפה מעטפה צהובה מתיק השחור התלוי על ההליכון. "בחמישה במרץ, אדוני, עברתי ניתוח שבר בירך בבית חולים לניאדו. הייתי מורדמת שמונה שעות." היא פתחה את המעטפה ושלפה סיכום ניתוח רשמי, חותמת כחולה מבריקה. "הנה ההוכחה."

הפקידה הלבינה. כל האוויר יצא ממפרשיה. "אין אפשרות…" גמגמה.

אביחי לא חיכה. הוא שלף טלפון. "משטרה, כן. רחוב הפרדס 8, ניסיון הונאה ואכיפה לא חוקית." שניים מהרוכבים נעמדו ליד השער וחסמו את דרכם של זוג המבקרים. "אף אחד לא הולך לשום מקום," הודיע אילן. "אתם תישארו פה עד שיגיעו החוקרים."

הפקידה ניסתה למחות, אבל למראה ארבעת הרוכבים שהתכנסו סביבה, מילותיה קפאו. פקיד ההוצאה לפועל משך בכתפיו ואמר מצדו: "גברת, החתימה מבוטלת. אני לא מפנה היום, תסתדרו ביניכם."

כשניידת סיור עצרה ליד השער והשוטרים החלו לרשום תלונה על זיוף והונאת קשישים, רבקה עמדה זקופה יותר מאי פעם. דמעותיה כבר לא היו דמעות פחד. היא אחזה בידו הגדולה של אביחי ולחשה, "לא האמנתי שיש לי עוד משפחה."

אביחי חייך. "היום הרווחת ארבעה, סבתא."

בשעות הערב אופנועים דהרו צפונה חזרה, אך הרוכבים השאירו פתק על שולחן המטבח: "שישי הבא, אנחנו מביאים דגים. תכיני אורז."

היא הכינה. כששערי החצר נפתחו בשישי בערב והשאגה המוכרת מילאה שוב את רחוב הפרדס, רבקה יצאה למרפסת עם קערת חריימה מהבילה. ארבעה רוכבים הורידו קסדות, ואור שקיעת הים של נתניה צבע אותם בזהב.

"באנו," אמר אביחי.

"באתם," לחשה רבקה. "באתם הביתה."