השמלה שנתפרה משבע שכבות של ניתוח קיסרי

השמלה הגיעה לתל אביב בקופסה חומה רגילה, בלי סימן היכר, ביום שלישי בצהריים. מירב אשכולי, עיתונאית אופנה שסיקרה את התחרות הארצית לנציגת ישראל בעולם המיס, חתמה על הקבלה בדלפק הקבלה של הסטודיו ברחוב שינקין, ולא ידעה עדיין מה בפנים.

"תפתחי בזהירות," אמרה לה נגה טל, המעצבת, "יש שם שכבות שקורעות אם מושכים לא נכון."

שבע שכבות. זה מה שמירב ראתה כשהבד נחשף — טול בז', יריעת סיליקון שמנונית למגע, רשת אדמדמה, קרום שקוף כמעט כמו ניילון, ואז עוד שלוש שכבות שהצטרפו זו לזו כמו קליפות בצל, כל אחת בגוון שונה של אדום ושל ורוד. מירב לא הבינה מיד מה היא מסתכלת עליו.

נגה כן ידעה. היא עמדה ליד שולחן העבודה, אצבעות מלאות סיכות, וסיפרה שהיא תפרה כל שכבה כדי לייצג רקמה אחרת בגוף — עור, שומן, שריר, הצפק, הרחם, ושק מי השפיר. הרעיון קרה לה שלוש שנים קודם לכן, בחדר ניתוח בבית החולים איכילוב, כשהיא עצמה שכבה על השולחן ומחכה שיוציאו ממנה את הבן שלה, נדב.

"שאלתי את המנתחת כמה שכבות היא עוברת עד שהיא מגיעה אליו," אמרה נגה. "היא ענתה לי שבע. ואני זוכרת שחשבתי — שבע שכבות, וכל אחת שומרת על מישהו. זה לא סתם ניתוח. זה בניין שלם."

הרעיון נשאר קפוא במחברת שרטוטים במשך זמן רב, עד שהתקשרה אליה נציגת ההתאחדות הישראלית לתחרויות יופי וביקשה שתעצב שמלת ערב לנציגה שתיסע לתחרות הבינלאומית בהאנוי. השם שנבחר לנציגה היה שירן מלכה, בת עשרים וארבע מבאר שבע, אחות בטיפול נמרץ בבית חולים סורוקה.

שירן לא אהבה את הרעיון בהתחלה. "חשבתי שזה מוזר להראות דברים כאלה על בד יקר, מול קהל," היא סיפרה למירב בראיון טלפוני. "אבל אז נגה הסבירה לי מה זה אומר בשבילה, ופתאום זה כבר לא הרגיש מוזר. זה הרגיש כמו משהו שצריך להיאמר."

מה שמירב לא כתבה בכתבה הראשונה שלה — כי לא ידעה עדיין — זה שבין נגה לשירן היה סכסוך שקט, כזה שלא מגיע לעיתונות. נגה רצתה שהשמלה תישא תווית עם שמה בגב, כפי שנהוג אצל מעצבים ותיקים. ההתאחדות סירבה, בטענה שהמיקוד חייב להישאר על הנציגה ולא על המעצבת. נגה איימה למשוך את השמלה מהאירוע שבועיים לפני הטיסה להאנוי.

מי שפתר את זה הייתה דווקא שירן. היא התקשרה לנגה בעצמה, בעשר בערב, אחרי משמרת לילה בסורוקה, עדיין בבגדי העבודה.

"אני לא רוצה ללבוש שמלה של מישהי שמרגישה שגנבו לה משהו," אמרה שירן. "בואי נעשה את זה נכון."

הפתרון שהגיע היה פשוט: תווית קטנה נתפרה בפנים, בגובה המותן, לא נראית מבחוץ אבל קיימת — שם נגה טל, ותאריך הלידה של נדב.

בהאנוי, כשהשמלה עלתה על הבמה, הפרשנים המקומיים לא הבינו מה הם רואים. אחד מהם, לפי מה שדווח לימים בכלי תקשורת וייטנאמי, שאל בשידור אם מדובר ב"שמלת מדע בדיוני". רק כשההודעה הרשמית של המשלחת הישראלית פורסמה, עם התמונות של השכבות בזמן התפירה שנגה שלחה מראש, הבינו שמדובר בייצוג של לידה קיסרית.

שירן לא זכתה בכתר. היא סיימה במקום השמונה עשר מתוך שישים ושתיים משתתפות. אבל השמלה המשיכה לחיות אחריה — צולמה ברחבי הרשת, שותפה אלפי פעמים, והגיעה בסוף גם למירב, שכתבה עליה כתבה ראשונה ואז גילתה שיש עוד סיפור מתחת לבד.

חודשיים אחרי החזרה ארצה, נגה קיבלה טלפון מבית חולים איכילוב. המחלקה ליולדות ביקשה לשאול אם אפשר להציג את השמלה בכניסה למחלקה, כמעין הסבר חזותי ליולדות לפני ניתוח.

נגה אמרה כן בלי לחשוב פעמיים. אבל היא הוסיפה תנאי אחד: שהשמלה תוצג לצד תמונה של נדב, בן השלוש, ולא לצד תמונתה שלה.

"אני לא הגיבורה של הסיפור הזה," היא אמרה למירב כשסגרו את הראיון האחרון ביניהן, בבית הקפה ליד הסטודיו, כוס קפה הפוך כבר קרה מולה. "הגיבור הוא הילד שיצא מכל השכבות האלה. אני רק תפרתי את הדרך שהוא עבר."

השמלה עצמה נשארת היום בארון זכוכית במסדרון מחלקת יולדות באיכילוב, לצד שלט קטן שמסביר בקצרה על שבע השכבות. יולדות שעוברות שם בדרך לחדר הניתוח עוצרות לפעמים, קוראות, וממשיכות הלאה — עם ידיעה נוספת אחת על מה שעומד לקרות להן בעוד כמה דקות.