האהבה לא שואלת לגיל

כבר בכניסה לבית הקפה ברחוב אלנבי הרגשתי את המבטים. נו, אני בת שלושים ותשע, לא בדיוק נערה, אבל גם לא איזה מומיה. החום של סוף אוגוסט בתל אביב הצמיד לי את החולצה לגב, ובא לי רק אייס לאטה אחד לפני שאני מתפוצצת.

מיכל שלפה כיסא לידי, כסא מתכת שהשמיע חריקה שתקעה לי באוזן. ענת כבר סידרה את מפית הנייר שלה מול הצלחת, בתנועות קטנות ומדויקות. נפגשנו שלושתנו פה כבר שש שנים, מאז שהתגרשתי מאסף, ובדרך כלל הקביעוּת הזאת מרגיעה אותי. אבל הפעם משהו בי התכווץ.

"את נראית עייפה, מותק," אמרה מיכל, בלי להרים עיניים מהתפריט.

"היה לי שבוע," עניתי. לא פירטתי.

ענת מיהרה: "את באמת צריכה מישהו בגיל שלך. מישהו ש… שיֵדע מה הוא רוצה."

הבנתי לאן זה הולך. לקחתי לגימה מהקפה הקר והחזק מדי. "אני יודעת מה אני רוצה, תאמיני לי."

"את לא חושבת שהוא עוד לא סגור על עצמו?" מיכל כבר לא הסתירה. "יואב… הוא ילד. איזה, עשרים ושבע? מה הוא כבר ראה?"

שתיקה. ידית הכוס הייתה רטובה ודביקה לי באצבעות. ספרתי עד שמונה בנשימה אחת, כמו שלימדתי בשיעורי הפילאטיס שלי. "הוא ראה אותי," אמרתי.

הקירות של 'קפה נח' היו צהובים כמו חמאה ישנה, והמאוורר תקרה חרק כל שתי שניות. אולי הרעש הזה מנע ממני לשמוע איך יואב נכנס.

הוא הופיע מאחורי הכתף של מיכל עם עגלה קטנה של קרח גרוס, שעדיין עבד פה בתור בריסטה בערבים. הכרתי אותו פה, לפני שנתיים, כשמזגתי לעצמי סודה והקשבתי למישהו ששר 'שיר למעלות' בטלפון של המוכרת.

הוא לבוש חולצה משבצות רחבה, ומאחורי האוזן הימנית שלו נתקע עט כדורי כחול. "תגידי," שאל, וקולו הסדוק קטע אותנו, "אם בן עשרים ושבע לא יכול להחליט עם מי לבלות את החיים, אז מתי כן? בחמישים וחמש, כשכבר יכאבו לו הברכיים? את לא חושבת שלפעמים דווקא הצעירים יודעים לקרוא את הדופק?"

ענת קפאה עם המזלג באמצע הדרך לפה. מיכל העיפה בי מבט, כאילו ביקשה תרגום.

יואב לא חיכה. הוא לקח את המלחייה מהשולחן, הפך אותה בידו שלוש פעמים, והחזיר. "נֹגה, בואי. יש משהו שאני חייב להראות לך."

הלכנו ברגל לחוף פרישמן. החול עדיין היה חם, למרות שהשמש שקעה מאחורי מגדלי רוטשילד. נעלי העקב שלי שקעו, אז חלצתי אותן והשלכתי לתיק, והוא אחז בידי ובינתיים סיפר לי על איזה סרטון ויראלי של שחף שגונב פלאפל. מעלינו התנופפו עפיפונים קטנים של ילדים, והרוח נשאה ריח תפוזים מהפרדסים הנטושים שליד.

עצרנו ליד קו המים. המים הגיעו לי עד הקרסול, ליואב עד השוק. הוא לא כרע ברך, לא שלף קופסה. פשוט הוציא מכיסו חוט צמר כתום, הישחיל אותו על אצבעי הקטנה ביד שמאל, וקשר קשר קטן. "בואי נהיה מוזרים ביחד," אמר. "בלי חוקים."

חשבתי על אמא שלי, איך תגיד "הוא לא יישאר איתך כשתהיי בת שישים." חשבתי על מיכל, איך הקלידה לי הלילה הודעה: "את עושה טעות." הסתכלתי על החוט הכתום, ועל איך האצבע שלו רעדה כשהוא קשר. ומשהו בפנים נפתח.

הקשר הכי מהודק.

חודש אחר כך התקשרתי לאמא שלי. גרנו אז בדירה קטנה ברחוב בן יהודה, עם מזגן שדלף מים לתוך דלי ירוק. יואב עמד על סולם ותיקן את צינור הניקוז, ואני החזקתי לו את הפְּלָיֶיר. שמתי את הטלפון על רמקול.

"אמא, אני ויואב החלטנו להתחתן."

שקט. ואז, קול עמוק: "הוא ישראלי?" (זאת הייתה השאלה הקבועה שלה, עוד מימי, כאילו שהעיקר הוא דרכון כחול).

"כן, אמא. והוא אוהב אותי."

היא שתקה שוב. שמעתי את הרדיו ברקע, איזו תוכנית על מחירי הדירות. "את יודעת מה," היא אמרה לבסוף, "אבא שלך היה צעיר ממני בשבע שנים. ואף אחד לא חשב שזה יחזיק."

אחרי שתיים עשרה שניות, יואב צעק מהסולם: "גברת כהן, תאמיני לי, אני אפילו מקפיד לסגור את משחת השיניים."

קול קטן של צחוק נשמע מהקו.

החתונה הייתה בחצר של המושב בו גרה דודתי, מתחת לעץ חרוב עתיק. מיכל וענת הגיעו, לבשו שמלות, ואפילו הביאו זר פרחי בר. מיכל לחצה לי את היד, באותה לחיצה מהירה ששומרת מרחק, אבל ענת חיבקה אותי דקה שלמה. "את צודקת," לחשה לי לשיער.

עכשיו, חמש שנים אחרי, אנחנו הולכים לאותו 'קפה נח' בימי שישי בצהריים. יואב כבר לא עובד שם, אבל בעל המקום שמר לו את הספל הכחול השבור. אני מחזיקה את ידי על בטני ההריונית, והוא קורא לי "מאמי" בקול נמוך ומדבר עם הבריסטה החדשה על תערובת הפולים. אנחנו מתיישבים בשולחן שליד החלון, אותו שולחן בו מיכל כמעט שכנעה אותי לחתוך.

בפינה, על המדף, עומד צנצנת של דבש תמרים שמישהו שכח שם לפני חודש. יואב פותח אותה, טובל אצבע, ומורח לי קלות על השפה העליונה. "תטעמי," הוא אומר.

אף אחד לא מסתכל. ואם מסתכלים, כבר לא אכפת לי.