המרתק של אבי מפי שידור החדשות

הניצוץ של הסירה האדומה עם תפוחי האדמה עוד עמד באוויר המטבח כשהוא נעל את החליפה הכהה, כל ישראלי שגדל בשנות השמונים זוכר את הקול הזה שבקע מהטלוויזיה בשעה שמונה בערב. אבל אני, מאיה שגיא, מכירה את הקול הזה מקרוב יותר מכל ישראלי אחר. הוא היה של אבא שלי.

אבא שלי, גדעון שגיא, התחיל לקרוא חדשות באולפן ברחוב יהודה הלוי בתל אביב כשהיה בן תשע עשרה בלבד. ילד בעצם. הוא היה הקריין הצעיר ביותר שהתקבל אי פעם למשרה הזאת, וזה סיפור שסיפרתי בעצמי מיליון פעמים במשך השנים, בכל יום הולדת, בכל אירוע משפחתי שבו דודה שלי ביקשה ממנו "תגיד את זה במשפט הזה, גדעון, בקול שלך מהחדשות".

הוא עלה בדרגות. מקריין הפך למגיש, ואז לפנים הקבועות של המהדורה המרכזית. שלושים ושתיים שנה באותו תפקיד. שלושים ושתיים שנה שבהן הוא ישב מול המצלמה בשעה שמונה, בחליפה כהה, עם אותה שרשרת שעון כסף שאמא קנתה לו בשנה הראשונה לנישואים.

אני זוכרת את הערב ההוא בבירור, כאילו היה אתמול. היה זה חודש מרץ, קר באופן בלתי טבעי לתל אביב, והייתי בת עשרים ושש, גרושה טרייה, ישבתי בדירה הקטנה שלי ברחוב דיזנגוף וצפיתי בו כמו בכל ערב. באמצע קריאת כתבה על תקציב המדינה, הוא פתאום נעצר. לא השתהות של שנייה כדי לקחת נשימה. עצירה אחרת. הוא הביט למצלמה, הפה שלו נפתח, ושום מילה לא יצאה.

הטלפון שלי צלצל שתי דקות אחר כך. אמא שלי, רחל, בקול שלא הכרתי אצלה.

"מאיה, אבא שלך… הוא התמוטט באולפן. הם לוקחים אותו לאיכילוב."

נסעתי לשם בלי לנעול את הדירה כמו שצריך. בבית החולים איכילוב, במחלקה לקרדיולוגיה, גילו שהיה לו אירוע לב קל, אבל מה שהדהים את הרופאים היה הדוח המלא. אבא שלי, במשך שמונה שנים, הסתיר אבחנה של פרפור עליות. הוא לקח תרופות בעצמו, בלי מרשם מעודכן, כי פשוט "לא היה לו זמן" ללכת לקופת חולים כללית בין מהדורות. הוא פחד שאם ההנהלה בתאגיד תדע, יחליפו אותו. יזרקו אותו למגדל השידור של מישהו צעיר יותר, רזה יותר, עם קול שלא מתנגן.

"שמונה שנים, אבא?" שאלתי אותו בחדר בבית החולים, כשהוא היה מחובר למוניטור שהקציב כל פעימה שלו בצפצוף. "שמונה שנים התעלמת מזה?"

הוא לא ענה לי במילים. הוא פתח את התיק שלו, את אותו תיק עור חום שתמיד לקח לאולפן, ושלף תיקייה מקופלת כמעט לגמרי. מרשמים ישנים. תוצאות של בדיקות דם מלפני שנתיים שהוא הסתיר מאמא, מכולנו. על הדף האחרון הוא כתב בעצמו, בכתב ידו המסולסל שאני מכירה מכל כרטיס יום הולדת שקיבלתי ממנו: "אם יידעו, זה נגמר. אני לא יודע להיות משהו אחר."

"זה נגמר", קראתי בקול, והנייר רעד בין האצבעות שלי. לא האירוע הלב הפיל אותי על הכיסא הפלסטיק הירוק ההוא במחלקה. המשפט הזה.

כי אבא שלי קרא כתבות על משבר הבריאות הלאומי, על תורים בבתי חולים, על ביטוח לאומי – והחזיק בכיס המקטורן שלו כדור ביסופרולול שהוא בלע בשידור חי, בין פרסומת לפרסומת, עם כוס מים שהמפיקה הביאה לו בלי לשאול שאלות.

נשארתי איתו באיכילוב שמונה ימים. הוא לא ביקש ממני פעם אחת לנסוע הביתה להתקלח או לנוח. פעם אחת, בלילה השלישי, הוא הושיט לי את השלט של המיטה וביקש שאני אהיה זו שתלחץ על הכפתור לאחות, "כי הקול שלך רגוע יותר משלי כרגע" – ואז צחק צחוק קצר שנגמר בשיעול.

כשהוא השתפר במידה שאפשרה לו לחזור הביתה לדירה שלהם ברמת גן, עשיתי את מה שלא עשה שום בן משפחה שלנו עד אז. התקשרתי לתאגיד השידור הציבורי וביקשתי פגישה עם מנהלת משאבי אנוש, אישה בשם אורית כרמלי.

במשרד שלה בבניין התאגיד ברחוב יוסטינוס היה שולחן זכוכית נקי מכל נייר, ועל הקיר תעודת הוקרה לעובד השנה מ-2019. ישבתי מול אורית כרמלי עם התיקייה החומה של אבא על הברכיים שלי.

"אני הבת של גדעון שגיא," אמרתי. "אני רוצה לדבר על ביטוח המחלה שלו."

"אנחנו מאוד מעריכים את גדעון," היא אמרה, ושלפה תיקיית לקוח ירוקה ממגירה. "כל עובד בתאגיד מבוטח בפוליסה הקיבוצית, סעיף 14 לחוזה. זה כולל כיסוי מלא למצבים קרדיולוגיים."

"אז למה הוא פחד לדווח על זה שמונה שנים?"

היא שיחקה עם פינת התיקייה הירוקה, ישרה אותה על השולחן פעמיים. "ההסכם הקיבוצי קובע שאחרי גיל חמישים וחמש, אבחנה כרונית חדשה מחייבת הערכה תפקודית. זו לא פיטורין, זו…"

"הערכה תפקודית שיכולה להוביל לפיטורין."

היא לא הכחישה. היא הביטה בי, ואז בתיקייה החומה שעל הברכיים שלי, ואמרה, "יש לנו גם קרן סיוע לעובדים ותיקים. חד פעמי, עד שלושת אלפים שקל להשתתפות בהוצאות רפואיות שלא מכוסות."

"שלושת אלפים שקל." חייכתי חיוך שלא היה שלי, חיוך שהבאתי משם, מהבית חולים, מהרגע שראיתי את אבא שלי כותב "אני לא יודע להיות משהו אחר". "אבא שלי עבד בתאגיד הזה שלושים ושתיים שנה, ואתם מציעים לו שלושת אלפים שקל ו'הערכה תפקודית' שעלולה לשלוח אותו הביתה בלי פנסיה מלאה."

היא עצרה, אספה את הנשימה שלה. "סעיף 14 ג' – אם העובד ממשיך לתפקד במלוא יכולתו, אין חובה לפתוח הערכה. אני יכולה לסמן את התיק שלו כ'נמשך בתפקוד מלא עם מעקב רפואי מתועד'. זה שומר עליו."

"מישהו מתועד בדרך הזאת פעם?"

"לא בעשר השנים שאני כאן." היא כתבה משהו על דף צהוב, תלשה אותו, הדביקה על התיקייה הירוקה. "אני אעביר את זה למנהל התוכן הבכיר היום. אני לא יכולה להבטיח לך את התוצאה, גברת שגיא. אני יכולה להבטיח לך שזה יעבור על השולחן שלי לפני שזה יעבור על שולחן של מישהו אחר."

זה לא היה ניצחון. היה לי טעם של מתכת בפה כשקמתי מהכיסא, כי ידעתי שהיא לא יכלה להבטיח לי יותר מזה, ושזה היה הכי הרבה שהצלחתי להוציא ממישהו בתאגיד הזה בשלושים ושתיים שנה.

חזרתי לדירה של ההורים שלי, ועם אבא שלי יושב על הכורסה הירוקה שלו, מול הטלוויזיה שהייתה כבויה בשעה שמונה בערב, פתחתי את התיקייה שהוא נתן לי בבית החולים.

"דיברתי עם משאבי אנוש," אמרתי.

"ומה?"

"סעיף 14 ג'. אם אתה ממשיך לתפקד, אין חובה לפתוח הערכה. היא סימנה אותך כ'נמשך בתפקוד מלא עם מעקב רפואי מתועד'."

הוא שתק זמן ארוך מספיק שחשבתי שהוא לא שמע אותי. "מתועד," הוא אמר בסוף, לא לי, יותר לעצמו. "כל הקריירה שלי אני זה שמתעד דברים לאחרים."

לקחתי מהתיקייה החומה את כל המרשמים הישנים, כל התוצאות המוסתרות, וסידרתי אותן בתיקיית פלסטיק חדשה, שקופה. כתבתי על המדבקה: "תיק רפואי מלא – גדעון שגיא – לידיעת ד"ר שוורץ, קופת חולים כללית." התקשרתי וקבעתי לו תור קבוע, חודשי.

"זה אומר שאני כבר לא מסתיר כלום," הוא אמר, יותר שאלה מאמירה.

לא עניתי לו במילים מסודרות. הושטתי לו את התיקייה השקופה, והוא הניח אותה על שולחן הסלון. אז, בלי שאף אחד ביקש ממנו, הוא הרים את היד אל שרשרת השעון, פתח את הסוגר, והניח את השעון הכסף בצד, על עץ השולחן, לראשונה אחרי שלושים ושתיים שנה של שידורים.

הוא חזר לאולפן אחרי עשרה שבועות, לא בתפקיד המרכזי בשעה שמונה, אלא כפרשן בכיר במהדורה המוקדמת. ביום רביעי הראשון שלו בחזרה, אורית כרמלי התקשרה. אמרה שההערכה התפקודית לא נפתחה, שהתיק סומן, שהוא יכול להמשיך – ושעליו להעביר אליה עדכון רפואי כל שלושה חודשים, "לפרוטוקול".

אבא שלי כתב את זה ביומן שלו, ליד לוח ההקלטות, בכתב ידו המסולסל: "עדכון לאורית – בתחילת כל רביעי." והתיק החום שלו, כשהוא יצא בבוקר לאולפן, נסע עם תיקייה שקופה אחת בתוכו, מונחת ממש מעל הפתק הצהוב שאורית תלשה והדביקה שם, בלי שאף אחד ממנו ביקש.