בוקר של יום ראשון בנתניה, והשמש עוד לא ממש מחליטה אם היא יוצאת מהעננים

מרים בת שישים ושתיים יושבת על המרפסת עם כוס נס קפה שכבר התקררה, והרדיו במטבח משדר את התוכנית הדתית שהיא אף פעם לא מכבה בשבת בבוקר. משהו בקול הקריין המתון גורם לה להניח את הכוס בצד. היא לא שותה ממנה כבר שלוש דקות.

למטה, ברחוב, שכן מטייל עם כלב זקן שעוצר ליד כל עמוד תאורה. מישהו תולה כביסה במרפסת ממול. חיים רגילים, כאלה שממשיכים לזרום גם כשבפנים הכל עצור.

כי בפנים, אצל מרים, יש חוב שהיא לא מספרת עליו לאף אחד. לא לבן שלה, לא לשכנה למטה, לא לרב של בית הכנסת שהיא הולכת אליו כל שבת. שמונים ואחד אלף שקל. זה הסכום שנשאר על ההלוואה שלקחה לפני שנתיים כדי לעזור לבן שלה, אבירם, לפתוח מוסך קטן ברחוב ההסתדרות. הוא הבטיח להחזיר תוך שנה. עברו שנתיים. הוא לא מחזיר שקל, והבנק כבר שלח שתי אזהרות על העיקול שיגיע אם היא לא תסדיר את התיק עד סוף החודש.

היא מרימה את הטלפון ומחייגת אליו בפעם השלישית השבוע. הוא לא עונה. היא כותבת הודעה: "אבירם, צריך לדבר. באמת, לא יכול לחכות." שעתיים אחר כך מגיעה תשובה: "אמא, אני בעבודה, אח"כ."

הוא לא מתקשר. לא באותו יום, לא למחרת.

מרים גדלה בשכונה של עולים בבאר שבע, אבא נהג אוטובוס, אמא עבדה בתפירה. היא עצמה עבדה שלושים וארבע שנים כמזכירה רפואית בקופת חולים, גידלה את אבירם לבד אחרי שאביו עזב כשהילד היה בן שמונה. כל מה שהיא בנתה, בנתה לבד, שקל אחרי שקל. והכסף שנתנה לו לא היה כסף פנוי — זו הייתה כמעט כל הפרישה שלה, מה שנשאר אחרי שמכרה את הדירה הקטנה בבאר שבע ועברה להתגורר בדירה שכורה בנתניה, קרוב לים, כי הרופא אמר שהאוויר יעשה טוב לריאות שלה.

בשבוע שעבר היא נסעה למוסך. ראתה שם שלטים חדשים, ריצוף חדש, ואת אבירם עומד ליד ב.מ.וו כסופה של לקוח, מדבר בטלפון החדש שלו, אייפון שהיא זיהתה כי הבן של השכנה קנה בדיוק כזה בשבוע שעבר. היא לא אמרה כלום. חזרה הביתה באוטובוס, ישבה על הספה שעתיים בלי להדליק טלוויזיה.

היום, אחרי שהוא לא עונה בפעם השלישית, היא לובשת מעיל קל, לוקחת את התיק עם התיקייה הכחולה שבה כל הניירת — חוזה ההלוואה, הדפי בנק, האזהרות מהבנק — ונוסעת אליו במוסך.

הוא רואה אותה ופניו מתקשות. "אמא, זה לא הזמן, יש לי לקוח."

"יש לך חמש דקות," היא אומרת. "אחר כך אני הולכת לעורך דין."

המילה "עורך דין" גורמת לו לזוז. הוא סוגר את דלת המשרד הקטן מאחורי הדלפק. "מה זה עורך דין? אמא, את מגזימה."

"אני מגזימה?" היא פותחת את התיקייה על השולחן שלו, ליד קבלה של חלפים ותצלום של אשתו וילדיו. "שמונים ואחד אלף שקל, אבירם. בעוד תשעה ימים הבנק שם עיקול על מה שנשאר לי בחשבון. ראיתי אותך שבוע שעבר עם הב.מ.וו והאייפון. אתה קונה מכוניות ללקוחות שלך ולי אתה לא עונה בטלפון."

"זה לא ככה, המוסך בקושי מחזיק את עצמו—"

"אז איך יש לך כסף לזה?" היא מצביעה על הטלפון שלו על השולחן. "אני לא באה לריב איתך. באתי כי אני לא יכולה יותר לשאת את זה לבד."

הוא שותק. מסתכל על הרצפה, על הנעליים החדשות שלו.

"את יודעת מה," הוא אומר לבסוף, "תני לי עוד חודש, חודשיים, ואני מסדר הכל."

"אמרת את זה לפני שנה."

היא לא צועקת. היא רק סוגרת את התיקייה, לוקחת אותה תחת הזרוע, ויוצאת מהמוסך. הוא לא רודף אחריה.

בערב היא מתקשרת לעורך דין שהמליצה עליה חברה מבית הכנסת, אישה בשם שולה שעברה גירושין קשים לפני עשר שנים. למחרת בבוקר היא נמצאת במשרד קטן ברחוב הרצל, מגישה בקשה להסדר חוב מול הבנק ומכינה תביעה אזרחית נגד הבן שלה על ההלוואה — כי מה שהיה בעל פה, היא דואגת עכשיו שיהיה על נייר. יש לה קבלת ניירת: העברה בנקאית של שמונים ואחד אלף שקל, מתאריך מדויק, לפני שנתיים.

היא לא רוצה לרסק אותו. היא רוצה את הכסף שלה, או לפחות חלק ממנו, כדי לא להישאר עם עיקול על שארית חייה. עורך הדין שולח מכתב רשמי דרך הדואר, עם עותק לבנק, שמבקש הסדר תשלומים על ההלוואה הפרטית שבין אם לבן — שישה תשלומים חודשיים, סכום קבוע, בפיקוח משפטי.

אבירם מגיע אליה הביתה בערב חמישי, לבוש עדיין בסרבל העבודה, עם ריח של שמן מנוע על הידיים. הוא דופק בדלת ולא נכנס עד שהיא פותחת.

"קיבלתי מכתב מעורך דין," הוא אומר. "אמא, איך עשית לי את זה."

"אני לא עשיתי לך כלום," היא עונה, עומדת בפתח, לא מזמינה אותו פנימה. "אני רק דואגת שלא יעקלו לי את מה שנשאר. יש לי שנים לחיות, אבירם, ואני צריכה שיהיה לי על מה."

"תני לי לפחות לדבר איתך בלי עורך דין באמצע."

"דיברתי איתך שנתיים. בטלפון, בהודעות, במוסך. עכשיו יש נייר, כי נייר הוא היחיד שלא שוכח."

הוא עומד שם, ידיים בכיסים, לא יודע מה לומר. מאחוריו, ברחוב, שכנה מוציאה את הפח לפינוי, והרדיו של מישהו משדר את מהדורת החדשות של שמונה. חיים ממשיכים.

"אני אשלם," הוא אומר בסוף, שקט. "לא כי המכתב. כי אני צריך להסתכל לך בעיניים."

היא לא מחייכת ולא מחבקת אותו. היא רק אומרת, "אז תבוא ביום ראשון, לחתום על ההסדר אצל עורך הדין ברחוב הרצל. שעה עשר."

הוא הולך. היא סוגרת את הדלת, חוזרת למטבח, ומכבה סוף סוף את הרדיו ששידר עוד מהבוקר. בשולחן, לצד כוס הקפה הקרה משעות הבוקר, מונחת התיקייה הכחולה, פתוחה על הדף הראשון של ההסדר, ממתינה לחתימה שתגיע ביום ראשון בעוד יומיים.