החתלתול שחיכה מתחת למאזדה שלי ברחוב הרצל

קוראים לי אבישי פרץ, גר בבאר שבע, ואני נגר רהיטים בן שלושים ואחת. את הסיפור הזה אני מספר מהצד שלי, כי מי שכתבה עליי קודם לא ידעה חצי ממה שעבר עליי באותו בוקר.

זה קרה ביום חמישי בבוקר, קצת אחרי שש. הייתי צריך להעמיס משלוח של שידה לבית לקוחה בשכונה ד', והמאזדה שלי חנתה כל הלילה ברחוב הרצל, ליד המרפאה. ירדתי למטה עם כוס נס קפה ביד, עוד לא לגמרי ער, וכשהתכופפתי לבדוק למה הצמיג הקדמי נראה שקוע — ראיתי אותו. חתלתול קטן, אפור עם כתם לבן על החזה, דחוק בין הגלגל לקיר הבניין, כאילו ניסה להיעלם לגמרי.

לא ידעתי אם הוא שלי, כלומר אם הוא נכנס מתחת לרכב שלי בלבד או שהוא פשוט מסתובב שם כבר כמה ימים. השכן מהקומה השנייה, מר בוארון, פתח את התריס בדיוק באותו רגע ואמר לי משהו כמו "תזהר, הוא נושך", אבל בלי הרבה שכנוע בקול. גם הוא לא ידע כלום עליו.

לא רציתי לגעת בו ישר. ישבתי על המדרכה, עם כוס הקפה שכבר התקררה, ופשוט חיכיתי. אנשים עברו לידי בדרך לתחנת האוטובוס, מישהי עם עגלת ילדים הביטה בי מוזר כי ישבתי על הרצפה ליד גלגל של רכב בשעה כזאת. לא זזתי. ידעתי שאם אתנהג כמו מישהו שרודף אחריו, הוא ייעלם לתוך אחד מהחצרות ולא אמצא אותו שוב.

הבאתי מהבית קערית עם מים ופתיתי טונה שהיו לי בארון בשביל מקרה חירום כזה בדיוק — כי זה לא הפעם הראשונה שאני מוצא חיה רחוב במקום כזה. הנחתי את הקערית קרוב, לא ממש קרוב, ונסוגתי אחורה שני מטר. הוא לא זז במשך דקות ארוכות. ראיתי אותו רועד, לא מקור, זה היה חודש מאי, אלא מפחד. הפרווה שלו הייתה מלוכלכת בשמן מנוע, אוזן אחת קרועה קצת בקצה.

בשלב מסוים שכן אחר, בחור צעיר בשם רועי שיוצא כל בוקר לריצה באותה שעה בדיוק, עצר לידי ושאל אם אני צריך עזרה. הוא הציע להביא רשת או קופסת קרטון. אמרתי לו שלא, שאם ננסה לתפוס אותו בכוח הוא רק יברח עמוק יותר מתחת לרכב, לתוך המנוע אפילו, ואז לא נוציא אותו משם בלי לפרק חלק מהרכב.

חיכיתי. זה מה שאני יודע לעשות מהעבודה שלי עם עץ — לא לדחוף, לתת לחומר לספר לך מתי הוא מוכן. אחרי בערך רבע שעה, כשכבר איחרתי למשלוח והלקוחה כתבה לי הודעה בוואטסאפ עם שלוש סימני שאלה, החתלתול הוציא את הראש. אכל קצת מהטונה, ואז עוד קצת, ואז פתאום יצא לגמרי מתחת לרכב ובא לכיוון שלי, לא בריצה, בצעדים קטנים, עצבניים.

לקחתי אותו בשתי ידיים. הוא היה קל בטירוף, כאילו אין בו כלום מתחת לפרווה. לא שרט, לא נשך. רק נצמד אליי, ציפורניים תפוסות בשרוול החולצה שלי, וככה עלינו יחד במעלית לדירה.

בדירה גיליתי כמה הוא באמת רזה — היה אפשר לספור לו את הצלעות. לקחתי אותו למרפאה הווטרינרית ברחוב רגר, אצל דוקטור עמית שאני מכיר כי הבאתי אליו פעם חתול רחוב אחר. הוא בדק אותו, אמר שהוא בערך בן חודשיים, בלי שבב, בלי סימני בעלים. שלח אותי הביתה עם כדורי תולעים ואנטיביוטיקה לאוזן.

עד כאן החלק שכולם מכירים כבר, כי הבן דוד שלי צילם אותי עם החתול על הכתף ושלח את זה למשפחה, וזה הגיע גם לקבוצת השכונה בפייסבוק, וממש הרבה אנשים כתבו לי מה לעשות איתו. מה שאני רוצה להגיד זה מה קרה אחרי זה, כי זה החלק שאף אחד לא שאל עליו.

היה לי ברור מהרגע הראשון שאני לא מחפש לו משפחה. זה נשמע קצת מוזר להגיד, כי לא תכננתי שום דבר, לא רציתי חתול, הדירה שלי קטנה, שלושים ושניים מטר בקומה שלישית בלי מעלית שרודפת אחריי כל היום עם רהיטים. אבל היה משהו בצורה שהוא נכנס לי בין הצוואר לכתף באותו רגע במעלית, כאילו כבר החליט הרבה לפני שהחלטתי אני.

קראתי לו סופגן, כי הפרווה שלו בגוון של סופגניה ישנה, קצת חומה עם אבקת סוכר. שבועיים אחרי זה הוא כבר תפס עד תפוס לו את המקום על הכרית שלי, ממש איפה שהראש שלי אמור להיות, וכל בוקר מעיר אותי בזה שהוא דורך לי על החזה בדרך למרפסת.

מר בוארון, השכן שחשב שהוא נושך, מגיע עכשיו פעם בשבוע לבקר אותו ומביא לו שקית זרעי חמניות — לא בשביל החתול, זה בשביל הציפורים במרפסת, אבל סופגן יושב וצופה בציפורים דרך הזכוכית במשך שעות ומר בוארון קורא לזה "התוכנית שלו".

רועי, השכן שרץ בבוקר ההוא, נהיה חבר קרוב יותר אחרי כל הסיפור. פעם בשבועיים אני משאיר לו את המפתח כשאני נוסע לבקר את ההורים שלי בירוחם, והוא מאכיל את סופגן ושולח לי תמונות.

לפני חודש עברתי דירה, לדירה גדולה יותר ברחוב שמעוני, עם מרפסת יותר גדולה, בעיקר בגלל החתול, אני חייב להודות. חתמתי על חוזה שכירות לשנתיים, ובחוזה יש סעיף מיוחד שדרשתי מבעל הבית להוסיף — אישור מפורש להחזקת חיית מחמד, בכתב, עם חתימה. שילמתי על זה תוספת של מאתיים שקל לחודש על הפיקדון, ולא התמקחתי על זה בכלל.

היום, כשאני חונה במקום החניה שלי בבניין החדש, לפעמים אני עוצר רגע ומסתכל מתחת לרכב, סתם ככה, מרוב הרגל. אין שם כלום, כמובן. סופגן ישן למעלה, על הכרית שלי, בטן מלאה, בלי מושג שפעם היה חתלתול רזה שרעד מתחת לגלגל קדמי של מאזדה בשעה שש בבוקר, מחכה שמישהו פשוט יעצור.