הבנק בפינת הרחוב וארבעת הכיסאות הפלסטיק

עשרים דקות כבר הבטתי בשעון הקיר של הבנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ודוד רפי שלי עדיין עמד שם, בתור השלישי, מפטפט עם הפקידה כאילו יש להם את כל אחר הצהריים בעולם. באתי רק ללוות אותו להפקיד את הצ'ק של קצבת הזקנה, כלום מעבר לזה, וכבר קרבנו לשעת המתנה שלמה. המזגן נהם בחוזקה ובמסך רצו פרסומות לכרטיסי אשראי שאף אחד לא הביט בהן.

"דוד, את זה אפשר לעשות מהטלפון בשתי דקות," אמרתי לו כשסוף סוף התיישבנו, הוא בחולצת הכפתורים הכחולה שלו וכוס הקפה ההפוך שקנה בבית הקפה בפינה לפני שנכנס.

"בשביל מה?" ענה לי, בלי להפסיק לערבב את הסוכר.

הסברתי לו על האפליקציה של הבנק, על תשלום חשבון החשמל בלי לצאת מהבית, על הזמנת קניות באינטרנט שמגיעות עד דלת הדירה. סיפרתי לו על שופרסל אונליין, על וולט, אפילו הזכרתי לו שרמי לוי מביא עכשיו עד הבית תוך פחות משעה. אני, האחיינית המתקדמת, מנסה להכניס את דודי האלמן למאה העשרים ואחת.

רפי שתק רגע, הביט בתור שכבר לא היה תור ממש, כי האיש בחולצה המשובצת שעמד לפניו זיהה אותו ועצר לשאול על היד, זו שנשברה לו בשנה שעברה במשחק שש-בש – סיפור ארוך שכלל כיסא מתקפל וגאווה מיותרת.

"תשמעי, מותק," אמר לי לבסוף והניח את כוס הקפה על השולחן הקטן, "אם אני עושה את כל זה מהספה, את יודעת כמה אנשים לא הייתי פוגש בשבוע?"

לא ממש הבנתי לאן הוא חותר.

"מאז שנכנסתי הנה היום כבר הספקתי לברך את שולה, מהקופה מספר שתיים, שתמיד שואלת אותי לשלום על דודתך, עליה השלום. פגשתי את אבי, ששיחק איתי שש-בש בפארק הירקון ביום שלישי. ואותו איש עם החולצה המשובצת," הצביע על האיש עם היד, "הוא זה שלקח אותי לבית חולים כשנפלתי במטבח, לפני שנתיים, כי דודתך לא הייתה בבית ואני גרתי לבד. הוא נשאר שלוש שעות בחדר ההמתנה באיכילוב בלי כמעט להכיר אותי."

הוא סידר את המשקפיים ששכו כמעט מהאף והמשיך.

"ובעל החנות של הפירות בפינה, שלמה, זה שמוכר לי את המנגו – כשדודתך נפלה על המדרכה בחודש שעבר, כשיצאה לטיול בוקר, הוא זה שראה אותה, לקח את הטנדר שלו והביא אותה הביתה עוד לפני שהספקתי להתלבש לצאת ולחפש אותה. את זה וולט ייתן לי, מותק? את זה הבנק ייתן לי דרך מסך?"

נשארתי בלי מילה. הוא המשיך.

"יש לי זמן, ילדתי. מה שאין לי זו חברה. אני אוהב להסתדר עם החולצה, לבוא הנה, ששולה תגיד לי 'איזה מהודר אתה היום, רפי', גם אם זה שקר. את זה שום אפליקציה לא נותנת. זה כל מה שנשאר לי מהימים."

השיחה הזאת נדבקה אליי הרבה יותר משציפיתי. חזרתי לדירה שלי ברמת אביב באותו ערב ולא הפעלתי שום דבר בטלפון של דודי. להפך: התחלתי ללוות אותו לבנק בכל יום חמישי, בלי למהר, יושבת על הכיסאות הפלסטיק הקשים לחכות איתו, גם כשהפעולה עצמה נמשכה עשר דקות והפטפוט נמשך ארבעים.

עברו כמעט שמונה חודשים. יום חמישי אחד ביולי, רפי לא ענה לטלפון בשעה שבה נהגנו לצאת. נסעתי לחפש אותו בדירה הקטנה ברחוב דיזנגוף, אותה דירה שגר בה שלושים ואחת שנה עם דודתי. מצאתי אותו על רצפת המטבח, בהכרה אבל לא מסוגל לקום, הירך שבורה. הוא לא התקשר אליי ראשונה – לא יכול היה, הטלפון היה על השולחן, מחוץ להישג ידו. שלמה, בעל חנות הפירות, הוא זה ששם לב שבתשע בבוקר רפי לא עבר בדוכן לקנות את שני המנגו שלו כמו בכל יום, ושבעשר גם לא, ושזה, בשלושים ואחת שנה של מכירת פירות באותה פינה, מעולם לא קרה ביום חמישי. הוא סגר את הדוכן לרבע שעה והלך לדפוק על הדלת. מצא אותה לא נעולה. נכנס.

כשהגעתי לבית החולים איכילוב, שלמה עדיין ישב בחדר ההמתנה עם הסינר עליו, בלי אפילו להודיע לאשתו שיאחר לסגור את החנות.

"לא הייתי משאיר אותו לבד עד שמישהו מהמשפחה יגיע," אמר לי, ורץ לטפל בעסק שלו בלי לתת לי אפילו להודות לו כמו שצריך.

רפי שהה שלושה שבועות בשיקום. ביום שבו שוחרר, החלטתי משהו שלא היה קשור לאפליקציות או לבנקים: הלכתי לנוטריון ברחוב אבן גבירול והוספתי את שמי כאיש קשר לחירום ומיופה כוח בחשבון שלו בבנק ברחוב אבן גבירול – אותו בנק של ארבעת הכיסאות הפלסטיק – עם ייפוי כוח ספציפי רק לצורך זה, כך שאם משהו יקרה שוב, זה לא יהיה תלוי בשכן ששם לב שחסרים שני מנגו על הדוכן. חתמתי על הניירת מול שולה, שיצאה מאחורי הדלפק לחתום כעדה ופרצה בבכי בלי שום בושה.

באותו יום חמישי, כשיצאנו מהבנק, רפי עם המקל החדש שלו וחולצת הכפתורים הרגילה שלו, שלמה ראה אותנו מהחנות וחצה את הכביש בלי שאף אחד קרא לו. הביא לו שני מנגו בשקית קטנה, במתנה, כמו בכל שבוע מאז.

"אל תפעילי כלום בטלפון הזה, מותק," אמר לי דודי, צוחק, נשען על זרועי. "עכשיו את רואה בשביל מה טובים אנשים."

אנחנו עדיין הולכים בימי חמישי. זה עדיין לוקח שעה.